Dr. Benzion Sorotzkin, Psy. D.

All Parsha

Aug 18, 2020 | Parsha

CHINUCH LESSONS

FROM THE

PARSHA

Compiled by

Benzion Sorotzkin

Brooklyn, NY

תש”פ

Bereishis – The destructiveness of perfectionism.

Noach – It’s easier to educate a student than a child.

Lech Lecha – Hashem doesn’t want us to be mindless robots.

Vayeira – The concept of nisoyon (“trial”).

Chayei Sarah – A positive parent-child relationship as the foundation for the transmission of the mesorah.

Toldos – The role of parents in the chinuch of children and the impact of societal changes on chinuch methodology.

Vayeitzei – Chinuch with persuasion, not coercion.

Vayislach – Extrinsic motivation (e.g., for prizes) does not automatically transform into intrinsic motivation.

Vayeishev – The crucial role of the emotional bond in intimate relationships.

Mikeitz – The power of עין טובה (self-fulfilling prophecy).

Vayigash – Discussing the elephant in the room.

Vayechi – What’s the ideal vs. what’s the ideal for you.

Shemos – The underlying cause of adolescents’ “hashkafic issues.

Va’eira – An “upside down” world.

Bo – The power of effective communication.

Beshalach – Hashem’s tremendous generosity in rewarding us.

Yisro – Serving Hashem with our unique selves.

Mishpatim – Abuse begets abuse.

Terumah – The true meaning of anavah (humility).

Tetzaveh – Hashem doesn’t need our mitzvos.

Ki Sisa – The balance between high aspirations and realistic goals.

Vayakhel – The importance of self-respect.

Pekudei – The creative and unique individuality of every Yid.

Vayikra – Developing middos: learned or experienced?

Tzav – Our good intentions do count.

Shmini – Power and authority engender obligations, not privileges.

Tazria – An authority figure’s influence is dependent on his relationship with his student/child.

Metzora – Teaching sensitive topics.

Acharei Mos – An expanding self.

Kedoshim – The role of kibud av in preserving the mesorah.

Emor – Setting an example in the context of a loving relationship.

Behar – Sensitivity to the feelings of children.

Bechukosai – The curse of not being believed.

Bamidbar – Individuality vs. group affiliation

Naso – Appreciating the small steps

Beha’aloscha – The positive side of taking and complaining

Shlach – Sometimes a mechanech needs to say yes to a bad idea

Korach – Steady drops of water on a rock make a smoother hole than a torrent

Chukas – Avodas Hashem is not one size fits all

Balak – Hashem is eager to accept even our incomplete teshuva

Pinchas – Assertiveness promotes peaceful relationships, not disharmony

Matos – The motivation and circumstances behind a sin makes a difference

Masei – Hashem’s love for us prompts Him to “overvalue” our accomplishments

Devorim – Stone Them! They’re Telling the Truth!

Ve’eschanan – The yetzer hora tries to convince us that our teshuva won’t be accepted

Eikev – Hashem’s punishments as corrective surgery

Re’eh – The imperative to recognize our worthiness

Shoftim – The root of laziness

Ki Seitzei – The role of parents in connecting a child to the mesorah

Ki Savo – Ma ke sure to include profits in your balance sheet

Nitzavim – Yirah should energize – not paralyze

Vayeilech – We can only return to Hashem by recognizing our positive qualities

Ha’azinu – What’s wrong with saying Hashem is a vateran?

Vezos Haberacha – It’s in the nature of a student to listen more to a rebbi whom he feels loves him

Parshas Bereishis: The destructiveness of perfectionism

(בראשית ג:י) ויאמר מי הגיד לך כי ערום אתה המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת

Theגמרא in חולין (קלט:) asks: “הָמָן מן התורה מנין”? – Where is Haman alluded to in the Torah? Theגמרא answers: שנאמר (בראשית ג.יא) “‘הַמִן העץ’ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת” – Hashem asked אדם, Did you eat from the tree ((הַמִן העץ that I commanded you not to eat from?

Many have wondered what is the significance of this play of words – between two words that are spelled the same but are pronounced very differently and do not seem to share any meaning?

I saw a beautiful explanation from the famous Maggid of Yerushalayim, R’ Sholom Schwadron.[1]

When the גמרא asks for a source for Haman in the Torah it is trying to understand a strange phenomenon. Haman was the second most powerful person in the world with unlimited riches, power and glory. Yet when one lone person (Mordechai) refused to bow down to him, Haman exclaimed: (אסתר ה.יג): “וכל זה איננו שוה לי”… – “All the glory I have is valueless as long as this one person refuses to bow to me!” If it isn’t perfect, it has no value! The גמרא wonders if there is a source in the Torah for this malady of perfectionism.

The גמרא answers that indeed we find a source – by אדם הראשון.[2] He was given many wonderful trees to enjoy in גן עדן – “כל עץ נחמד למאכל וטוב למראה” – and he even had the “עץ החיים” at his disposal. There was only one tree that was prohibited to him – the עץ הדעת. Yet he דוקא wanted to eat from the forbidden tree! Why? Because it’s the job of theיצר הרע to make people feel that everything they have is valueless. It is only what they don’t have yet – and especially that which is forbidden to them (i.e., that which they feel they’ll never be able to get), that has value and meaning.

The גמרא informs us that Haman’s inability to enjoy a less-than-perfect situation had its source in the חטא of אדם הראשון.

I would like to add a few words on the deleterious impact of perfectionism on contemporary talmidim.[3] Many bochurim, especially those who were exposed to excessive criticism during their formative years, find it almost impossible to be satisfied with their ruchnius (spiritual) accomplishments. The fact that they “could have done more” is a source of chronic and severe self-criticism and does not permit them to derive any pleasure or self-satisfaction from even significant (albeit less-than-perfect) achievements.

Many people mistakenly believe that feeling satisfied with one’s accomplishments will lead to doing less. Therefore, they assume that when chazal state that being שמח בחלקו (happy with one’s lot) is one of theמ”ח דברים שהתורה נקנית בהם (אבות ו:ו) (a prerequisite for acquiring Torah knowledge) that must only refer to גשמיות (temporal possessions). In regard to spiritual acquisitions, being happy with what one has already achieved is seen as a negative trait at best, or a fatal defect in one’s spiritual makeup at worst.

The truth is exactly the opposite. It is the feeling of accomplishment that motivates people to sustain their efforts. This truth is confirmed by the fact that most of the meforshim (e.g., the Gr”a. Rav Chaim Voloizhin, the Sfas Emes) who discuss this issue explain this Mishnah in Avos as also referring to being satisfied with one’s spiritual accomplishments!

The feeling of lack of satisfaction in one’s learning leads to anxiety and depression which, of course, makes learning even more difficult leading to more intense depression and so on, in a downward spiral.

The Lakewood Mashgiach, Rav Mattisyahu Salomon, makes it clear that being satisfied with one’s spiritual accomplishments does not have to conflict with aspirations for future growth. In fact, it serves as the catalyst for future growth.[4]

Parshas Noach: It’s easier to educate a student than a child – Who’s a bad neighbor?

(נח ו:ט) איש צדיק תמים היה בדורותיו

רש”י: יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום.

Rashi cites the Midrash that some understand the emphasis of the posuk on “Noach’s generation” as emphasizing the negative aspect of Noach’s accomplishments, i.e., that his accomplishments can only be considered great in comparison to the lowly state of the others in his generation. Others emphasize the positive aspect, i.e., that he accomplished so much in spite of the decadent nature of the society around him

The late Rosh Yeshiva of Telz Yeshiva, my uncle Rav Boruch Sorotzkin זצ”ל, in his Sefer Habinah VeHabrocho wonders why anyone would want to emphasize the negative regarding Noach’s spiritual accomplishments. After all, chazal teach usהוי דן את כל אדם לכף זכות – that we should judge others favorably. Why can’t the posuk speak of Noach’s greatness without pointing out that if he lived in an earlier time he wouldn’t be considered so great

He explains that there are tzadikim who focus only on their own growth – not because they are unconcerned for others, but rather because they fear the negative influence of others on themselves. Noach was hesitant at first to try and influence the people of his generation because he was afraid of being negatively influenced by them.

One can’t say, adds Rav Boruch, that Noach didn’t have the power of influence and that’s why he didn’t try to influence them. Since he was successful in raising his own children,[5] he certainly would have been able to influence others. After all, it is more difficult to successfully educate one’s own children than the children of others. The reason for this, adds Rav Boruch, is because “every person, even a great person, has flaws. But he only exhibits these flaws to his family members and not to strangers.” If Noach successfully raised his own children he certainly could have had great success in influencing the society at large.

Those who emphasize the negative inתמים היה בדורותיו understand the posuk as being critical of a tzadik not being ready to risk a bit of his own growth for the sake of the betterment of society.[6]

This insight from my uncle helps explain the phenomenon of children from “good homes” going off the derech and the like, which often leads people to conclude that this tragic occurrence could not possibly be the result of inadequacies in their parenting. From my uncle’s explanation we can understand that what a child’s experiences with his parents may be very different from what others experience.

 

A similar explanation of this phenomenon can be understood from an amazing explanation by Rav Isaac Sher[7] on the Mishna “הרחק משכן רע ואל תתחבר עם רשע” (אבות א:ז) – we should keep a distance from a bad neighbor and not become friends with aרשע . Rav Sher points out that we see from this Mishna that the danger of a שכן רע, from whom we not only have to distance ourselves (“התרחק”) but even need to keep others away from(“הרחק”) , is much worse than the danger of aרשע , from whom we are only warned not to become overly friendly with.

What is the dangerous nature of this?שכן רע It can’t be that we are describing him as “רע” because he is aרשע , since the רשע is mentioned separately.

Rav Sher explains that aשכן רע is someone who evaluates you in a negative manner. He himself may behave in an exemplary manner and thus serves as a great example, but the fact that he evaluates you in a negative manner will have an impact on your self-esteem, which will certainly negatively impact on your spiritual health.[8] Such a person is so dangerous that you need to both stay away from such a person and even warn others to keep their distance.

A neighbor whose own behavior serves as a bad example (a (רשע but sees you in a positive manner will have less of a negative impact on you, says Rav Sher, and therefore you only need to avoid becoming overly friendly with him.

Perhaps this insight can help explain why a child who grew up in a “good home” may end off going off the derech ר”ל. His parents may have served as great examples in the way they dealt with people outside their family, but if in their dealings with their own children they were overly critical then they became a”שכן רע” to them, in this sense, and this would have had a very detrimental impact on their children’s growth. [See also פרשת ויקהל on the importance of self-respect].

In a similar vein, Rav Yitzchok Zilberstein[9] states:

Many of the problems that parents experience with their children result from the fact that the parents find it difficult to see the positive in their children. Most of the conversations they have with their children revolve around their critical perspective of their child; what they did wrong and what they still need to improve on. There are parents who mistakenly believe that their parental responsibilities are limited to noting their children’s limitations and imperfections while the positive aspects of their children are ignored. In this manner these children only hear about their deficiencies and so they are actually unaware that they have positive attributes. This is one of the most terrible injustices that can be perpetrated against children, an injustice that results in chinuch issues that are almost impossible to repair. Even when they become older it is very difficult to tap into their positive qualities.[10]

I recently saw a quote from Rav Aharon Leib Steinman that reinforces this point:

[A Rov] once shared a comment with Rav Aharon Leib Steinman ztz”l, telling him that a certain mechanech had commented that it’s forbidden for a rosh yeshivah to expel a bochur from yeshivah on Shabbos since it’s a form of being ‘borer’ (separating) the pesoles [waste] from the ochel [food], the ‘inedible’ from the edible. Rav Aharon Leib listened and said, “A rosh yeshivah who believes that a bochur in yeshivah is pesoles, is himself a problem.”[11]

[See Parshas Vayakhel, Re’eh, Devorim]

Parshas Lech Lecha: Hashem doesn’t want us to be mindless robots

(לך לך יב:א) לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך

The late Rosh HaYeshiva of Yeshivas Chofetz Chaim, Rav Henoch Lebowitz in his Sefer “Chidushei Halev” relates that, according to Chazal, Avrohom loved his birthplace and it pained him to have to leave. One wonders why. One would assume that Avrohom’s life was conducted completely according to the Torah, and there is no mitzvah to love one’s homeland. In fact, since its inhabitants were wicked there would be a mitzvah to hate them.

We see from this, says Rav Lebowitz, that Hashem doesn’t want us to uproot our natural human emotions from our hearts – in this case, the natural love for one’s homeland. This gives us an important insight into the essence of a tzadik. A tzadik is not someone without any natural feelings emanating from a “self” – who only allows himself to feel whatever there is a mitzvah to feel. Rather, a tzadik has natural human feelings, except that he rules over his feelings in order to do the will of Hashem.

Similarly, says Rav Lebowitz, we find in the Midrash that during the akeidah Avrohom was standing in a river of his own tears. The Alter of Slabodka wonders why Avrohom didn’t repress his feelings of sadness in order to fulfill the command of the akeidah in a state of simcha. The reason, explains the Alter, is because Avrohom was concerned that repressing his feeling of love might uproot, to some degree, the natural love he felt for his child. Hashem instilled in parents a natural love for their children and a person is not supposed to uproot his natural feelings and become a robot… We find many people today who unfortunately belief that being an unfeeling and unthinking “robot” is exactly what Hashem wants from us. From Chazal and from the example set by the gedolim of previous generations we clearly see that this is not the case. It is well known that the Chofetz Chaim and Rav Chaim Ozer where cheerful and sociable people. The gedolim didn’t refrain from making light comments in order to spread cheer. As we have stated, Hashem wants us to maintain all our natural feelings and emotions, while at the same time doing all that He has commanded us to do.[12]

My grandfather, the late Telzer Rosh HaYeshiva, Rav Eliyohu Meir Bloch[13] points out that we make a different berocho for bad news than for good news although we know that everything that happens to us is for the good. It wouldn’t be natural for us to not feel bad when we hear bad news. He relates that the Radva”z[14] was asked about a father who lost a son and didn’t cry – perhaps this is indicative of a person with exemplary emunah. The Radva”z responded that, in fact, it is indicative of a cruel and cold hearted person.

Rav Dessler points out that even נחום איש גם זו who was at a very high level of recognizing that everything that happens to us is for the good – even he made the brocho דיין האמת on bad news and not הטוב והמטיב as one does for good news.[15]

Our strivings for spiritual growth should focus on harnessing our emotions for עבודת השם and not on attempting to brutally quash our emotions.

Parshas Vayera: The concept of nisoyon (“trial”)

(וירא כב:א) והאלוקים נסה את אברהם

Many of the people who find themselves in need of psychotherapy have experienced significant challenges in their lives. Whether this was abuse, learning disabilities or other challenges, it is often considerably more difficult for them to function adequately than it is for others. Most often they are also very self-critical (itself a result of abuse), so they reject the idea that they may have a reasonable explanation for this sub-par performance in certain areas.

As part of their self-criticism they often bring hashkafic “proof” to invalidate the idea that hardship can mitigate the level of culpability for inferior performance. They repeat what they have heard from parents and teachers, that Hashem only tests someone (gives him a nisoyon) if he is capable of doing it. By this reasoning, one can never claim that a nisoyon was too difficult to completely overcome.

Another argument marshaled against “cutting slack” for someone who was, for instance, abused is the oft-quoted saying that אין דבר העומד בפני הרצון – or “when there is a will there is a way.”

These arguments assume that no nisoyon or challenge, no matter how formidable, can mitigate the responsibility for subpar performance. So perhaps it’s a good idea to review what chazal tell us about nisyonos.

The Lakewood mashgiach, Rav Mattisyahu Salomon, states[16] that many people mistakenly believe that Hashem brings nisyonos on people for His benefit so that he can “test” their spiritual level – like teachers who test their students to see how well they know a subject. This is, of course, ludicrous since Hashem knows everyone’s precise spiritual level without any need for tests. Rather, nisyonos are for the benefit of mankind.

According to the Ramban[17], Hashem brings nisyonos on tzadikim for the benefit of the tzadikim themselves – in order to give them the opportunity to bring out their righteousness from potential to actuality ((מן הכח אל הפועל. This makes them greater than if their righteousness was confined to the realm of potential. According to the Rambam,[18] the purpose of the nisyonos experienced by tzadikim is for the benefit of mankind – by setting an example of avodas Hashem at the highest level.

As part of his in-depth explanation of the purpose of the nisyonos that Hashem presents to tzadikim, Rav Salomon delves into the concept of free-will (בחירה) based on the comments of the חובות הלבבות on Chazal’s statement (Berochos 33b) that הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, (everything is in the power of Heaven, except fear of Heaven).

Many people believe, says Rav Salomon, that the concept of free-will indicates that it is in their power to do whatever they wish [as implied by the saying: אין לך דבר העומד בפני [הרצון. This is clearly not so. People can only do what they set out to accomplish if Hashem is “agreeable” to provide them with the necessary tools and situations.[19] Bechira should be understood, says Rav Salomon, as applying to a person’s will and not to his actions. One has free will to want to do anything he desires. He does not necessarily have the power to bring his wishes to fruition. That is dependent on Hashem’s will. If a person truly wishes to do a mitzvah and, for whatever reason, Hashem doesn’t provide him with the tools to accomplish what he willed to accomplish, then he will be rewarded for his intentions.[20]

Returning to our opening discussion, we can now revisit the common objections to mitigating responsibility for subpar performance based on extenuating circumstances. The first objection is that Hashem doesn’t present a person with a nisoyon that he can’t overcome. What is the source for this idea that, by definition, any challenge we face is one we can handle?

Ohr Hachayim

The source seems to be the Midrash cited in the Ohr Hachayim in Parshas Haazinu that Hashem gives nisyonos to people only to the degree that they can tolerate.[21] This is understood by many people to mean that extenuating circumstances can never mitigate responsibility for sub-par behavior.

We see from Rav Tzodok Hacohen that this is not the case. Rav Tzodok states clearly that sometimes a person is faced with a nisoyon where it’s impossible for him to resist the temptation to sin.[22]

Let us analyze this using a common example. Let us say that a yeshiva bochur wakes up one day with a splitting headache. Does it make sense to tell him that if Hashem gave him this nisoyon then he is clearly capable of davening and learning as if he didn’t have a headache! Clearly, that would be ludicrous. Rather, it would make more sense to say that when he feels better the next day, his nisoyon might be to see if perhaps he can learn a little bit that day, or if he first feels better on a Friday, to resist the temptation to just take of the rest of the week since he missed yesterday anyways. We can thus understand the words of the Ohr Hachayim, שאין ה’ מנסה האדם אלא בשיעור שיוכל לסבול – that the nisoyon is only in that area that a person can tolerate (e.g., to learn a little when he feels better) but not in that area that he can’t tolerate (e.g., to learn with a splitting headache as if he feels fine).

I was once זוכה to be present when Rav Salomon was speaking to parents of a Yeshiva dropout. The parents were upset that their son didn’t have a minimal daily learning schedule. I stated that his emotional difficulties (a result of the emotional abuse inflicted by the parents[23]) made it impossible for him, at that point, to learn. His father objected, claiming that “Hashem doesn’t give someone a nisoyon he can’t overcome.” The Mashgiach responded: “Sometimes the nisoyon is to realize that, at this time, you are not able to do something!”

If there is a will, is there always a way?

As noted above a common objection to “excusing” a person’s behavior because of extenuating circumstances is based on the saying אין לך דבר העומד בפני הרצון – the equivalent of “when there is a will there is a way.”

As we noted above from Rav Mattisyahu Salomon citing the חובות הלבבות, it is improper (perhaps even apikorsus) to think that one can “compel” Hashem to allow him to accomplish something just because that is his wish.

It is interesting to note that there is no such saying as אין לך דבר העומד בפני הרצון anywhere in the Talmud or in the Midrash. It was a later saying that was used to encourage people to strive to achieve levels that they may (mistakenly) believe to be beyond them. The saying is based on a Zohar that states that whatever one achieves is only because he had the will to achieve it. That is very different then saying that there is nothing that can prevent someone from achieving what he wants to achieve![24]

Chinuch implications

While the importance of motivation and will-power for success in avodas Hashem is obvious to most people, the same can’t be said regarding the danger of taking too much responsibility for one’s shortcomings and failings. Even when dealing with someone who was subjected to severe abuse, many mechanchim express great concern that the talmid may “excuse” his sub-par performance because of his difficult circumstances. They are much less worried (if at all) that he may be overburdened with shame and guilt for circumstances that were beyond his control. The gedolim of recent generations have emphasized time and again that in our generation we need to be exceedingly sensitive to the emotional well being of our children and talmidim.[25] This includes the need to make sure that they are not overwhelmed with unjustified and exaggerated feelings of guilt and shame. Unfortunately, the more children are abused, the more they tend to blame themselves.

In my experience, the fear of a person looking for an excuse to be dysfunctional is exaggerated. Everyone wants to be successful. Giving up hope is a much more common cause for underperformance than never having been motivated.[26]

[See Parshas Vyeira, Matos]

Parshas Chayei Sarah: A positive parent-child relationship as the foundation for the transmission of the mesorah

(חיי שרה כד:א) ואברהם זקן בא בימים..

Two major changes in human nature took place during the time of Avrohom raising Yitzchok. The Midrash relates that “the first cradle that rocked was in the house of Avrohom.”[27] The Matnas Kehuna explains that until the birth of Yitzchok, children, like most mammals, became relatively independent shortly after birth. The birth of Yitzchok ushered in a radical change, where children were born as helpless infants, totally dependent on their caregivers for an extended period of time.

Another change, as related by the Yalkut Shimoni in regard to the above posuk ,[28] is that Avrohom was the first person to exhibit external signs of aging. Avrohom requested this change because of his concern that when a father and son enter a room people wouldn’t know to whom to show respect. Now that older people show signs of aging, people will know to give respect to the father.

The sefer Yalkut Lekach Tov[29] offers a fascinating explanation why these changes in nature became necessary at this point in history. Yitzchok was the first child to be educated for Torah and mitzvos. In order to facilitate children’s acceptance of their parents’ teachings Hashem changed nature to create a long period of dependence on parents. This gives parents the opportunity to shower their children with warmth and care which, in turn, makes the children more receptive to their parents’ chinuch. Likewise, when children see that older people are accorded respect in society they will also be more willing to accept the mesorah from their elders.[30]

This point is also made by the Abarbanel who is cited by the Yalkut Lekach Tov as explaining that one of the purposes of the mitzvah of honoring parents is to facilitate children’s acceptance of their parent’s teachings.

Unfortunately, the advantages that childhood dependency confers on the enterprise of chinuch can also be offset by a great danger inherent in this dependency. It is very tempting for parents to take advantage of this dependency to give expression to their own immature emotional needs.

This danger is highlighted by the late mashgiach and master mechanech Rav Shlomo Wolbe:

We frequently find parents who claim to be taking ‘educational steps’ for the benefit of their children when, in fact, there is no connection between their actions and chinuch. The actual underlying motivation for these actions is totally egotistical. Parents will allow themselves to act toward their children with bad middos which they would never dream of exhibiting toward other adults. They will act toward their children with קנאה, שנאה, כבוד, כעס, גאווה… – and mainly with the need and desire for [an unhealthy] level of control – as if this is a normal way to behave! There is a feeling that this child was put in my control and I have a right to totally control him. He is my ‘object’ – and his purpose in life is to serve my needs.[31]

 

Likewise, Rav Shach states that:

[T]he underlying purpose of the mitzvah of kibud av v’eim is to ensure the transmission of the mesorah from generation to generation, since our mesorah is dependent on children valuing the teachings from those from the previous generations. If children become alienated from their parents then the next step is for them to become alienated from their teachings and thus break the chain of the mesorah.[32]

The direct connection between alienation from parents and alienation from Hashem is starkly highlighted by Rav Mattisyahu Salomon, the Lakewood mashgiach, who writes:

When [parents told their children] that the Ribono Shel Olam is our Father in Heaven, what did this mean to them? What kinds of images were formed in their minds? Do they think of the Ribono Shel Olam as someone who comes into the house and screams at everyone and terrifies everyone…. How can you expect your children to have a positive conception of their Father in Heaven if you didn’t set a good example for them?[33]

Needless to say, it is incumbent on the parents not to behave toward their children in a manner that would make it almost inevitable that they will become alienated from their parents, as emphasized by the Sefer Chassidim.[34]

Rav Shach also emphasized that:

[O]ne of the most important tasks of parents is to provide their children a warm, loving and emotionally supportive home. With this foundation children are able to develop the internal fortitude to resist outside negative influences. Parents who do not do this are destroying, with their own hands, the soul of their children…. All parents are required to do is to provide their children with warmth and love together with setting a positive personal example. Today, parents are afraid of giving children love. They don’t understand that this is the most important factor in being mechanech children; to provide them with a lot of warmth and love!!”[35]

Rav Shmuel Yaakov Weinberg made a similar passionate plea to a gathering of mechanchim:[36]

Listen to me carefully please. We are living in an age where the most important thing we as parents have going for us is the personal contact and caring we have with our children. We no longer have any other method of discipline… [If you] send them out … you are hurting yourself worse than you are hurting them… Since the greatest effect we have on our children is through our personal relationship with them, the first and most important thing that a mother and father must do for that relationship is to win their affection, loyalty, and care. And you cannot do anything that in any way diminishes that feeling of affection, loyalty and care. You must give that first and greatest priority of all.” (pp. 2-3)

It is interesting to note that some very solid research has confirmed that a warm and loving parent-child relationship is the most significant factor in ensuring that children will follow in the faith of their parents. Professor Vern Bengtson reports on a 35 year longitudinal study [the gold standard in research] investigating how some families succeed in passing on their faith to the next generation while others do not?  The study found that despite enormous changes in American society, a child is actually more likely to remain within the fold than leave it, and even the nonreligious are more likely to follow their parents’ example than to rebel. And while outside forces do play a role, the crucial factor in whether a child keeps the faith (besides parents themselves taking their faith seriously) is the presence of a strong family bond. Parents who interact with their children during their formative years in a warm, affirming and respectful manner are more likely to pass on their religious tradition, beliefs, and practices.[37]

I conclude with the following idea. Many have wondered why children aren’t born with the ability to speak. After all, the ability to speak is the crown of humanity. A possible explanation is that the inability of infants to verbally make their needs known forces their parents to make a supreme effort to understand their children by “tuning in” to their feelings and to the nuances of their expressions, i.e., to be empathic. This contributes to the emotional bond between parents and children.[38]

[See Parshas Shemos: The underlying cause of adolescents’ “hashkafic issues.See Parshas Tazria]

Parshas Toldos: The role of parents in the chinuch of children and the impact of societal changes on chinuch methodology

(תולדות כה:כח) ויאהב יצחק את עשו

In the Sefer “Lulei Torascha” Rav Shach cites the sefer “Sifsei Kohen” that Yitzchok’s love for Eisav was not a result of his being fooled by Eisav’s display of false piety. In fact, he knew exactly what Eisav was really like and yet he still wanted to draw him close and give him a brocho in order to maintain a close relationship with him and to prevent him from drifting further away.

The importance of parents maintaining a positive relationship with their children as one of the primary factors in safeguarding the mesorah is dramatically demonstrated by the following incident:

When asked how parents should treat their children who have gone “off the derech,” [the Chazon Ish] responded that they should try to draw them closer with bonds of love and not to push them away. A youth who became a mechallel Shabbos later asked his father to buy him a car. The father agreed with the condition that his son promise not to drive on Shabbos. The son refused to promise and tension between father and son rose sharply. The Chazon Ish, however, advised the father to give his son the car without any conditions, because enhancing their relationship in this way will increase the father’s influence on his son.[39]

 

The Sefer “Lulei Torascha” also relates the following story: A rosh yeshiva was trying to help a bochur whose parents were overly strict and inflexible. The rosh yeshiva met with the parents in an effort to convince them to be more flexible and understanding with their son. They insisted that this was the path of chinuch that they believed in and they saw no reason to change. Eventually the parents agreed to present this issue to Rav Shach and hear his opinion. Rav Shach responded:

The Torah originally entrusted parents with a dual role – that of parents and that of mechanchim. There are inherent contradictions in these two roles and that’s why chazal instruct parents to draw their children near with the right hand while disciplining them with the left hand. However, this was only true in times past, before the institution of community sponsored chinuch by רבי יהושע בן גמלא. At that time the task of chinuch was given over to the melamdim while the job of the parents is to shower their children with love.[40]

Similarly, Rav Shach is quoted as follows: One of the most important tasks of parents is to provide a warm, loving and emotionally supportive home for their children. With this foundation children are able to develop the internal fortitude to resist outside negative influences. Parents who do not do this are destroying, with their own hands, the soul of their children…. Today, parents are afraid of giving children love. They don’t understand that this is the most important factor in being mechanech children; to provide them with a lot of warmth and love!! [41]

In a similar vein, the Lakewood Mashgiach, Rav Mattisyahu Salomon, is strongly critical of the “modern invention called homework.”[42] Among his many objections to homework he states the following:

Demanding that a child do homework is very questionable. As we’ve mentioned in the name of Rabbeinu Yonah, the home is supposed to be the child’s safe haven, the place where he is greeted with love and rachmanus… The school is a place of pressure, and the home is where he is praised and rewarded for having made the effort in the pressured learning environment of the school. But if the pressure continues when the child comes home… he may lose his enthusiasm for learning and become resentful [p. 81].

The issue of changes in the modes of chinuch in response to societal changes can often be misunderstood. An example of such misinterpretation can be seen in the following [slightly edited] exchange of letters that resulted from something I wrote in a major frum publication.

To The Editor:

In your recent issue you quote the following from Dr. Benzion Sorotzkin. “A Rov told me that he heard from the mashgiach, Harav Shlomo Wolbe, that the Mishnah stating that it is better to be the tail of a lion than a head of a fox (Avos 4:15) no longer applies because it would break the spirit of most people.”

What broke my spirit was a suggestion that the timeless words of a Mishnah can actually become obsolete. Is this not a highly dangerous statement? Does it not make every Chazal vulnerable and open to casual dismissal in a similar way. We have already heard self-elected educationalists claim that the rule (Sotah 47a) of rejecting with a left hand whilst we do kiruv with the right is also a concept of the past, i.e. today there is no such thing as rejection.

Is this not, to say the least, an exceedingly risky approach? Where do we draw the line? What is going to be deleted next?

I do hope that the JO, speaking on the behalf of Daas Torah, will correct this misleading comment at the first opportunity.

Rabbi J

[My response]

I appreciate Rabbi J’s comments as it gives me the opportunity to clarify what I wrote. Although I quoted Rav Wolbe’s comments as it was told to me, he certainly didn’t mean that the Mishna’s statement is no longer true. Indeed, it is still true that it would be better for a person to be among those greater than himself so that he could learn from them. However, due to their weakened emotional state (part of the yeridas hadoros) many of today’s students are unable to take advantage of this advice because it may cause more harm than good.

As for Rabbi J’s concern of “every Chazal [becoming] vulnerable and open to casual dismissal” – I don’t believe that quoting the words of a godol can be seen as a “casual dismissal.” Rabbi J is certainly entitled to question the accuracy of the quote, but a “casual dismissal” of divrei chazal it isn’t. It should be obvious that only gedolim can decide when or if established educational practices should be adjusted because of changing circumstances (e.g., see Michtav MeEliyahu, Vol. 3 pp. 362-364). This is the only necessary protection from “casual dismissal” of divrei chazal.

While the words of the Mishna are certainly timeless, the idea that educational methods that worked in the past may no longer be as effectual has been stated by many gedolim and not just by “self-elected educationalists.” For example the Pardes Yosef (Beshalach 15:26) compares the changes in the emotional vulnerabilities of people to the changes in the physical makeup of people. Just as medicines that helped people in earlier times [including those mentioned in the Gemara] are harmful to contemporary patients, likewise, in the emotional sense, harsh rebuke was effective in the past but today it can often be counterproductive.[43]

Rav Pam also discusses how the type of mussar that is most helpful in promoting teshuva has changed because of the yeridas hadoros. He compares the contemporary Yid’s reaction to harsh criticism to an earthenware vessel that will melt if you pour boiling water over it in order to cleanse it. [44]

Rav Shach also related how when he first came to Ponovich he would strongly rebuke talmidim who were lax in their davening attendance. Twenty years later he felt he could no longer use this approach and he switched instead to a softer approach.[45]

Rav Yaakov Bender related the following:[46]

I heard recently from Maran HaRav Aharon Leib Steinman shlita that chinuch is the only mitzvah that has no mesorah… Obviously we know there is mesorah to chinuch… I assume [he] meant [that] there is no mesorah to the application of the paradigm, “Chanoch lanaar al pi darko.” That must change not only from generation to generation but even day-to-day with the same individual. … Corporal punishment was rampant for many, many years and it’s clear from Chazal that it is required at times. Yet were we to apply the standards of corporal punishment of yesteryear to our times, it would be a disaster…

As for Rabbi J’s critical comments on “self-elected educationalists [who] claim that the rule (Sotah 47a) of rejecting with a left hand whilst we do kiruv with the right is also a concept of the past…” – I bring to his attention the words of Rav Michal Yehuda Lefkowitz that “in our times – because the generation is weak – there is a lack of effectiveness to the ‘rejecting left hand’ and one needs to mainly strengthen the ‘kiruv of the right hand’.”[47]

This, of course, doesn’t mean that the concept of the “rejecting left hand” is completely done away with; rather it’s that the balance has shifted significantly to the “kiruv right hand.” As long as we follow the guidance of our gedolim we will know where “to draw the line” and it needn’t be “an exceedingly risky approach.”

Benzion Sorotzkin

Parshas Vayeitzei: Chinuch with persuasion, not coercion

(ויצא לא:ה) ויאמר להן ראה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום…

Hashem commands Yaakov to return to the land of Canaan. One would imagine that Yaakov would then inform his wives of Hashem’s command and they would start packing to leave. Instead, Yaakov launches into a lengthy speech. He elaborates on why it would be detrimental for them to remain by Lavan, and only at the end of his speech does he add that Hashem has commanded them to leave!

The Shelah Hakadosh explains that when a person requests something from the members of his household, it is not proper for him to do so in an authoritative manner. For example, he should not express himself in the form of a command even when he does, in fact, have authority over them. Rather, it is best to try and convince them of the merits of his plan so that they themselves come to desire it. This is preferable to them feeling compelled to go along with his wishes. This is why Yaakov put the effort into getting Rochel and Leah to feel that it’s advisable for them to leave, in spite of the fact that Hashem had commanded him to do so.[48]

Rav Nissim Karelitz makes a similar point in his commentary on the gemara Shabbos 34a. The gemara discusses three questions that a person should ask his family on Erev Shabbos regarding the preparations for Shabbos (asking if they gave ma’aser, made an eiruv, light a candle). Rabah rules that the questions should be asked in a gentle manner so that the household members should be accepting of his instructions. Likewise, the gemara in Gitten (6b) states that a person shouldn’t instill excessive fear in his household. Rav Karelitz points out that from the language of the gemara in Shabbos it is clear that there is a reason to believe that it is preferable to be a bit harsh, and it was therefore necessary for Rabah to inform us that the question should be asked gently. Why would I think that it would be better to say it harshly and to instill excessive fear? Because, explains Rav Karelitz, you might get better short term results using fear as a motivator. In his ruling, Rabah instructs us to focus on the long term effects of our efforts in raising our families. Lessons that are learned gently and in good spirits are more likely to be internalized and practiced even when not under the direct control of the instructor (e.g., when the child grows older and becomes independent). Rav Karelitz concludes that it is worth having a lower standard for current performance in order to have the benefit of the person acting willingly.[49]

The mashgiach, Rav Shlomo Wolbe, makes the same point specifically addressing the chinuch of children. When dealing with children, even toddlers, parents have to keep in mind that the children will soon enough be dealing with the challenges of their teenage years. In order for children to successfully navigate the teenage period, they need to be connected to their parents with a warm relationship from the beginning. If parents relate to their young children with harshness and inflexibility, they destroy their relationship with their children. Rav Wolbe warns that while the children are still young and dependent this lack of relationship does not yet manifest itself. “When they become teens, however, the bewildered parents lament to me: “I don’t know what’s with my child, he doesn’t tell me anything, I have no idea what’s going on in his life!” I ask the parent: “Did you hit him when he was three years old”? And he answers: “Of course I hit him; After all, I had to be mechanech him.” So I tell him; “Now you are paying the price for hitting him then.” The harsh attitude and the petch have been reverberating in his subconscious all these years and only in the teen years (when children are no longer so dependent) do these feelings rise to the surface and the parents are shocked to discover that they have no emotional kesher with their child.[50]

I am convinced that if parents and teachers would internalize this lesson, the vast majority of the serious chinuch problems that plague us today would be greatly reduced. Perhaps because we live in the time of ikvasah demeshicha (messianic era) which is known to be a dor of chitzonius (a generation of superficiality),[51] there has developed an extreme emphasis on external behavior. Many have come to believe that if we can get children to behave in a desirable manner – regardless of what we need to do to elicit that behavior – we have achieved our chinuch goals.

This explains why we find fathers who think it advisable to humiliate their children in shul as a means to getting them to daven, or why some teachers will embarrass students in class as a means to teach them middos. It also explains the proliferation of the use of competition and prizes as the major motivator in schools today. We look at the immediate gains in productivity and compliance while being oblivious to the long term harm. The dangers of using excessive pressure to elicit behavior are described above. Elsewhere, I have cited many gedolim who warn us of the danger of using competition as a motivator.[52]

In light of this pervasive attitude, it isn’t surprising that many people interpret chazal’s axiom of מתוך שלא לשמה בא לשמה as meaning that desirable behaviors elicited in children for even the most extrinsic of incentives (e.g., prizes) will automatically (or perhaps one can say magically) be transformed into behavior done with intrinsic motivation. Similarly, the Chinuch’s statement of אדם נפעל כפי פעולותיו is understood as meaning that any extrinsically motivated behavior will automatically become internalized into self-motivated behavior. A careful study of this issue will clearly reveal that this just isn’t so.[53]

As Rav Wolbe emphasizes, parents and teachers have to constantly be aware of the long term consequences of their interventions with their students and children and not be blinded by the glory of short term gains. I would like to share with the reader two true stories that illustrate the myopic perspective that results from the current obsession with superficial behaviors. These stories would be humorous if they wouldn’t lead to such anti-chinuch consequences.

I was speaking to a group of teachers on the limited value of punishment as a teaching tool. One special-education teacher objected: “With all due respect, I can prove that punishment is a very effective tool. A student came to my class with a long police record. I kept him on a very short leash for the year and not once did he get into trouble while he was in my class!” I was about to ask him what happened when the boy left his class, but, before I could say anything, he continued: “And I can prove that it was my keeping him on a short leash that kept him in line, because two weeks after he left my class he was back in jail!”

I was relating to a teacher that Rav Michel Yehudah Lefkowitz shlita had told me that he was very much against the use of incentives (prizes) in schools. The teacher found this difficult to believe. “I know from personal experience that incentives work! When I was a teenager my father was very upset that I smoked. He offered me $500 if I didn’t smoke for six months, and it worked!” “Oh, you mean that you didn’t start smoking again after that”? I asked. “What do you mean”? he responded with surprise, “The deal was only for six months!” To him, the fact that he later resumed smoking doesn’t diminish the “success” of the incentive program!

How do we persuade children to be ovdei Hashem?

Rav Eliyohu Lopian was also troubled by the question that the Shelah Hakadosh asked, i.e., why didn’t Yaakov just tell Rochel and Leah that Hashem commanded them to leave? He also was puzzled by Rochel and Leah’s response. They also spoke at length about their father’s mistreatment and only then did they add that Hashem said to leave!

Rav Lopian learns from this a “central principle” in avodas Hashem. A person shouldn’t say “If I keep the Torah and mitzvos I will suffer and not enjoy this world, but it’s worth it in order to get a reward in olam habah”. This is a serious error of fact and not the proper path of avodas Hashem, says Rav Lopian. Rather, the proper manner of avodas Hashem is to reflect on how following the Torah brings reward in this world – besides the reward in olam habah that the person will undoubtedly also enjoy.

In fact, adds Rav Lopian, anyone who gets to know “olam hazeh” people who live hedonistic lives can clearly see that they are not at all enjoying this world.[54]

I have found that this understanding – that mitzvos are for our benefit in this world – is sorely missing in many of the people I work with. This lack results in many negative consequences:

  1. It is unreasonable to expect that people, and especially children, will be ready to forfeit happiness in this world for the promise of happiness in the next world.
  2. Their image of Hashem becomes very negative when they think that He created a world that, by design, is intended for people to live in unhappily. They certainly won’t perceive Him as a טוב ורוצה להטיב!
  3. Worst of all, they will be misled to believe that people who live a life of hedonism are actually happy. One does not have to be a ba’al musser to know that this is simply not true. It has been noted by many secular thinkers and social scientists that pleasure is not synonymous with happiness, and, in fact, it can often be the cause of long term unhappiness.

The message that we need to give to our children is that living a Torah life is supposed to bring us happiness. If we are living a Torah life and are not happy, we need to know that it isn’t because of the Torah, but rather it’s in spite of the fact that we are ostensibly living a Torah life. We also need to be aware that being chronically unhappy is not only a danger to our emotional life, but it’s an even greater danger to our spiritual well-being.[55] The person needs to ascertain the true cause of his unhappiness (e.g., family conflict) and do his utmost to resolve those issues so that he can live a happy Torah life.

Parshas Vayishlach: Extrinsic motivation (e.g., for prizes) does not automatically transform into intrinsic motivation

(וישלח לב:ט) והיה המחנה הנשאר לפליטה

רש”י – על כרחו, כי אלחם עמו. התקין עצמו לשלשה דברים לדורון, לתפלה ולמלחמה.

Chazal teach us that Yaakov prepared for his confrontation with Eisav in three ways: Tribute, tefilah, and battle.

Rav Dessler relates from chazal that we can learn from this event how we should prepare ourselves for confrontation with our yetzer horah. The tribute that we pay our yetzer horah is the extrinsic reward(לא לשמה) that we motivate ourselves with, such as the reward promised us in the world to come or fear of punishment. Tefilah represents our deep desire to achieve the level of doing mitzvos with intrinsic motivation (לשמה). Battle represents our struggle to shake loose from the world of לא לשמה (e.g., prizes and competition) and to enter the exalted world of intrinsic motivation.

Rav Dessler emphasizes that the Talmudic dictum of מתוך שלא לשמה בא לשמה does not mean that extrinsically motivated behavior will automatically and magically be transformed into intrinsic motivation. In fact, a person can be seriously involved in Torah learning and good deeds his whole life and not move one iota out of the extrinsic world, i.e., his שלא לשמה will remain untouched. Only if he starts off with a deep desire to reach the level of לשמה then that little point of intrinsic motivation will grow. The שלא לשמה will fade away and be replaced by the לשמה.[56]

Similarly, the well-known words of the Chinuch “אחרי הפעולות נמשכים הלבבות” are simplistically understood to mean that no matter what inducements or threats we use to get someone to learn, the act of learning will magically become internalized into love for learning. Rav Chaim Friedlander makes it crystal clear that this is not the case. Only if the person already identifies with the values represented by the behavior can the behavior have an internal influence.[57]

I have elsewhere cited the negative attitude of many gedolim to the excessive use of competition and prizes and I have documented the research that clearly shows how the over-reliance on these extrinsic incentives undermines the long term goals of chinuch.[58]

Many people take the unbridled use of incentives even further, to include overtly negative motivators. Whatever it takes to get the student to do the required behavior is assumed to be an astute educational move.

The father of a 17 year old bochur who dropped out of yeshiva shared with me his grave concern over his son’s inappropriate dress, speech, music, hair style, etc. However, he assured me that he did have one piece of good news. He was able to get his son to agree to learn with a chavrusa for one hour every day. “How did you manage that”? I wondered out loud. “Simple,” he responded. “He desperately wanted to take driver’s ed., and I told him that I would only agree if he learned every day for an hour. He got furious, but he had no choice but to agree.”

I have related this story to many teachers and the majority of them think that the father acted wisely. They even assert that there is a good chance that this bochur will begin to learn לשמה as a result of being coerced to learn! Similarly, in many schools if a student is caught lying he may be required to copy over a relevant perek from a mussar sefer with the expectation that the lesson will be internalized; this in spite of the coercion involved!

In a discussion I was zoche to have with Hagoan Rav Michal Yehuda Lefkowitz zt”l in Bnei Brak on the 20th of Sivan 5767, I related to him the incident mentioned above, where a parent “convinced” his at-risk son to learn every day by making it a condition for being permitted to take driver’s education courses. When I told him that many teachers consider this a wise move, he responded that; “Anyone who thinks this doesn’t understand the fundamentals of chinuch.

Similarly, Rav Wolbe objected to the title of a sefer on chinuch methodology that was titled “Reward and Punishment in Chinuch” since it distorts the proper approach to chinuch. Rav Wolbe asserts that both reward and punishment should play only minor roles in chinuch.[59]

[See Parshas Korach]

Parshas Vayeishev: The crucial role of the emotional bond in intimate relationships

(וישב לט:ו) כי אם הלחם אשר הוא אוכל

The posuk informs us that Potifar put his entire household in Yosef’s hands – all except the bread that he eats. Rashi relates from the Midrash that “bread” here refers to Potifar’s wife. The כלי יקר explains that the comparison to bread is based on the fact that bread is more completely satisfying (satiating) than any other food. Likewise, permissible intimate relationships can be completely satisfying, unlike illicit intimate relationships which can be pleasurable but not satiating. It is only in regard to illicit intimate relations, says the כלי יקר, that the gemara states (Sucah 52b): “A man has a small organ; if he feeds it, he becomes hungrier. If he starves it, he becomes satisfied.

I had always assumed that the gemara in Sucah was not referring to marital relations, so I was glad to find that the כלי יקר confirmed my understanding. I find this distinction to be crucial in understanding the Torah perspective on intimate relations.

There is an unfortunate misunderstanding – even among frum people – that artificially separates the emotional aspects of marital relations from the physical aspects. While they accept the fact that Hashem, in His infinite wisdom, decreed that there should be a physical aspect to a marital relationship, some frum people look at the physical component through secular eyes. In their understanding, there is a spiritual side to a relationship and an unrelated physical side. While the physical relationship certainly must comply with the rules of halacha, in essence, the dynamics of the relationship conform to secular rules. This can lead to even learned and self-identified spiritual people to be overly focused on looks when they look for a shidduch. Even if they feel emotionally and spiritually compatible and like their date a great deal, if these young men are not 100% satisfied with the young lady’s looks they can become very anxious that this will interfere with the development of a satisfying intimate relationship.

The כלי יקר’s message is that there is no comparison between the superficial nature of a purely physical relationship that is, in fact, very dependent on looks and other external features, and a physical relationship that is an outgrowth of, and an expression of, an emotional, loving relationship. In the latter case, even the physical pleasure is a result of and, for the most part, much more dependent on the emotional bond than on any physical characteristics.[60]

In my experience, this distorted view is more common among those who grew up in families where there is a disproportionate emphasis on the external and the superficial. This can often happen even in ostensibly very spiritual homes. This may seem surprising, but, after all, learning Torah and keeping mitzvos can also be done in a very superficial manner (e.g., to impress others, or to get a good shidduch etc.).[61]

The כלי יקר also cites the gemara (Sotah 4b) that someone who sins with a prostitute will end up looking for bread and not finding it. The association of the marital relationship to bread can perhaps be understood as appreciating the basics. Bread is not glamorous but it is a reliable and satisfying food. Someone who looks for intimacy outside his marriage is usually chasing a fantasy. In the end he’ll be left without the fantasy and without the ability to appreciate the basics either.

The special significance of bread is also explained by the עמק דבר (פנחס כח:ב). The Torah uses the term “את קרבני לחמי” for קרבנות. The עמק דבר explains that the word “bread” signifies an unbreakable bond (להלחים means to solder). In the context of קרבנות it’s the bond between Hashem and Klal Yisroel. In the context of intimate relationships it’s the bond between husband and wife – certainly more satisfying than a glamorous fantasy devoid of a meaningful relaionship![62]

 

Parshas Mikeitz: The power of עין טובה (self-fulfilling prophecy)

(מקץ מא:ב) והנה מן היעור עולות שבע פרות יפות מראה

The plain meaning of יפות מראה is “of beautiful appearance,” but Rashi explains that here it refers to viewing others in a positive manner – i.e., having an עין טובה, a “good eye.” Rashi further elaborates that these seven cows with this quality symbolize the seven years of prosperity, because when a person feels happy and content he tends to look more positively at others and to be happy with their good fortunes (“to fahrgin”).

Rav Dessler makes a similar point on a larger scale. When there is hunger and poverty in the community, people will be angry and agitated. Crimes of robbery and murder will escalate. Civility will evaporate. When there is prosperity in the community, in contrast, people are calm and gentle with each other[63]

Understanding this will help us better deal with, and even prevent, excessive sibling rivalry and excessive conflict among students. If parents or teachers use punitive methods of control it will create a negative environment in the family and in the classroom. When students or children feel shortchanged they become very jealous and angry if they perceive another child being favored in any way. Even subtle and unverbalized critical feelings on the part of teachers and parents are felt by children and can have a strong impact on them.[64]

In addition to the general impact that parents’ or teachers’ positive or negative attitudes have on the family and classroom environment, there is also a direct impact on children’s self-image. This is highlighted in this amazing vort from Rav Eizik Sher.

The Mishnah in Avos (1:7) instructs usהרחק משכן רע, ואל תתחבר לרשע – keep distant from a bad neighbor and do not become friends with a rosha (wicked person). This requires explanation. In what way is a bad neighbor distinguished from a rosha? Why do we need to be more cautious with a bad neighbor, with whom avoiding becoming friends is insufficient? We need to actually avoid any contact with such a person and to even caution others from getting close (as Rav Sher deduces from the use of הרחק instead of התרחק). Who is this dangerous menace?

Rav Sher explains that a bad neighbor is someone who may be a tzadik in his own behavior but he looks at you as if you are a bad person. Such a person is more dangerous to your spiritual well-being than someone who may act like a rosha but looks at you as a good person. Someone who perceives you as a bad person will impact your self-image and this is more detrimental to someone’s spiritual well-being than being in the presence of someone who is setting a bad example.[65]

This insight helps explain a phenomenon that mystifies many people. How does it happen that a youngster from a “good home” goes off the derech? After all, we assume that the parents set an exemplary example for their child. However, we can now understand that perhaps these parents had a very “critical eye” toward their child, which Rav Sher tells us can have a more negative impact on the child’s spiritual life than the impact of parents who set a poor example.

Parshas Vayigash: Discussing the elephant in the room

(ויגש מה:ד) ויאמר יוסף אל אחיו גשו נא אלי ויגשו ויאמר אני יוסף אחיכם אשר מכרתם אתי מצרימה

My uncle, the late Telzer Rosh HaYeshiva, Rav Boruch Sorotzkin zt”l noted[66] that Yosef began his interaction with his brothers in a very strident tone. This was done with the loftiest of motivations – to give them the opportunity to achieve atonement for having sold Yosef. Yet, once he decided to identify himself to his brothers, he strived mightily to avoid shaming them. He told them (v. 5-8) “Do not be distressed… for having sold me here, for it was to be a provider that Hashem sent me ahead of you… It was not you who sent me here, but Hashem.” All this to reduce their feeling of guilt for selling him, since it was all from Hashem.

In this context, it surprises us that he begins this attempt at reassurance with: “I am Yosef your brother – it is me, whom you sold into Mitzrayim (v. 4).” Why would he begin his soothing words with a reminder of their terrible deed? Is this the way to reduce their feelings of anguish?

Rav Boruch cites the explanation of the Alter from Kelm that indeed these words were meant to minimize the brothers’ painful feelings. Human nature is such that if a person performs a serious injustice and the victim doesn’t mention it, he’s always nervous that his victim is “saving the final bullet,” waiting for the right opportunity to use the memory of his misdeed against him. Yosef knew that his brothers would constantly be concerned that he’d remind them of what they did. By “putting it on the table” openly as a prelude to reassuring them that it was all part of Hashem’s master plan, he eliminated this fear.

The Alter is teaching us a very important lesson. Do not avoid discussing issues that require discussion in a misguided attempt to avoid momentary discomfort.

There is an idiomatic expression, “ignoring the elephant in the room.” This refers to an obvious problem that is not going to go away by itself, but no one wants to discuss because it will cause embarrassment or discomfort. Unfortunately, the price paid for this avoidance is usually the deterioration of the situation to the point that the problem can no longer be avoided and is more difficult to solve.

In my clinical work I find that many problems in relationships result from people not speaking up when they should, all with the best intentions to avoid hurting the other person’s feelings, to avoid further disagreement, or even as a misguided attempt to avoid being disrespectful. Unfortunately, this approach is often “penny wise but pound foolish,” as the problem is exacerbated, multiplying the hurt and disrespect that is unavoidably inflicted in the future many times over. I would like to share a few examples of this misguided attitude.

  • A bochur has a chavrusa he very much enjoys learning with. He is, however, annoyed that the chavrusa always comes late to seder. The bochur doesn’t say anything because he doesn’t want to hurt his chavrusa’s feelings. As time goes on the bochur becomes increasingly resentful. He drops hints via “joking” comments or snide remarks to get across his anger, unaware that “hinting” is a notoriously ineffective means of communication. Eventually, he can’t take it anymore and he tells the chavrusa that he can’t learn with him anymore – often without telling him the real reason. This causes more hurt feelings than if the bochur would have spoken up in the beginning.
  • Chassanim and kallahs are taught about the importance of shalom bayis. The emphasis is usually on not being critical, overlooking misdeeds and not complaining. This is great advice – if both parties are generally reasonable people and both follow this advice. What happens, though, if one party, let us say the wife, is consistently demanding and critical? Imagine if the husband follows this advice. As his anger and resentment build up over time he needs to distance himself emotionally from his wife in order to control his negative emotions. (The Chazon Ish writes that being overly formal with one’s wife can create emotional distance).[67] This distancing will often escalate the wife’s critical and demanding behavior. The long term consequences are most often worse than if he would have spoken up from the beginning.[68]
  • Even regarding dealing with parents, being exclusively focused on being respectful so that negative feelings are never expressed will lead to the undermining of the relationship. This will end up causing the parents more heartache than if the child would have spoken up previously. If the manner in which the parents are dealing with their child is beyond that which is permitted by the halochos of chinuch, then there may actually be an obligation to respectfully point this out to the parents.[69] Sadly, some parents that I have spoken to thought that their child did the right thing by not sharing with them a difficulty he was having, since this spared them from aggravation!

A major impediment to speaking openly about “the elephant in the room,” for many people, is the lack of experience in speaking assertively without being aggressive and overly critical. Parents can be very helpful to their children in this by modeling open, assertive, yet non-confrontational communication in the family and encouraging their children to do the same. This will not only contribute to their children’s emotional well-being and ability to have healthy relationships, it will have the added benefit of ensuring a truly warm and open parent-child relationship. In the long run this will bring the parents much more meaningful nachas than submissive children who are terrified of their parents’ disappointment or disapproval.

[See Parshas Bo: The power of effective communication]

Parshas Vayechi: What’s the ideal vs. what’s the ideal for you

(ויחי מח:יד) וישלח ישראל את ימינו וישת על ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו על ראש מנשה שׂכל את ידיו כי מנשה הבכור

Yaakov Avinu crossed his hands in order to put his right hand on Efraim’s head since Efraim was standing to Yaakov’s left while his older brother, Menashe, was standing to Yaakov’s right. The obvious question is; Why didn’t Yaakov have Efraim and Menashe switch places so that he wouldn’t have to cross his hands? Rav Shimon Schwab gives the following explanation.

Yosef embodied within himself both the man of spirit and the man of action. He was both a temporal leader and also great in Torah and in self-control. In his children these tasks were split, with Menashe primarily in charge of running his father’s household and Efraim learning Torah with his father. Yaakov gave primacy to Efraim’s berocho symbolizing the primacy of greatness in Torah over all other virtues, including that of providing temporal leadership. Since temporal leadership is also important and is needed by Klal Yisroel, he left Menashe by his right side and crossed his hands. Crossing the hands also symbolizes the combining of these two qualities of spiritual and temporal leadership, the quality known as “Yosef,” as Yosef combined both qualities in himself. This is why the posuk (v. 20) says;”בך” יברך ישראל in the singular, even though the posuk is referring to both Efraim and Menashe. The idea is to unite both qualities in the service of Klal Yisroel.[70]

In a somewhat similar vein I heard in the name of an אדם גדול that Yaakov left Menashe on his right side to show that although Efraim was involved in the activity that is the most ideal for Klal Yisroel and therefore takes primacy, Menashe was involved in the activity that was ideal for him.

This idea is also found in the explanation Rav Shlomo Zalmen Auerbach gave to a difficult passage in the Gemara (Chagiga 5b) that states that Hashem cries over three types of people: One who can learn and doesn’t; One who can’t learn and does etc. The question is obvious. One who struggles to learn in spite of insurmountable obstacles should be greatly admired – not cried over!

Rav Shlomo Zalmen explains that each person has to engage in the activity that Hashem has designated for him. Some people have a mission to help save and assist Hashem’s children, or to be involved in establishing or supporting Torah institutions. As an example, Rav Sholomo Zalmen pointed to Sir Moses Montefiore who dedicated his life to using his wealth and power to helping – and often saving the lives of – his fellow Jews. “It is obvious that if someone like him would abandon his public service in order to sit and learn, Hashem would cry over him.”[71]

It should be clear that if an 18-year-old bochur who is sitting and learning would ask if he should leave yeshiva to become a Moses Montefiore, he shouldn’t be advised to leave. However, there are life circumstances that point to the fact that a person’s mission in life is doing something other than full-time learning. Obviously, such a decision can only be made with the guidance of a rebbi with whom the bochur has an open and honest relationship. If the decision is made that the right course for him is to be involved in something other than full-time learning, it is important for the person to accept what can be seen as “Hashem’s decision” as to what is ideal for him.

The ability to distinguish between what is ideal and what is ideal for you is an important tool in avoiding some of the depression-inducing frustrations experienced by many yeshiva bochurim. During their many years in yeshiva, bochurim constantly hear about the ideal of full-time learning for many, many years. This is, of course, as it should be since that is the mission of yeshivos and that is the ideal for Klal Yisroel. However, if it doesn’t work out for someone (often because they could only feel satisfied if they could do it in a perfectionistic, ideal fashion), they often feel compelled to reject the ideal as the only way to justify their nonparticipation in the ideal. This results in the all too familiar phenomenon of bitter, former yeshiva bochurim who become anti-yeshiva and anti-learning. The question is: What can be done to minimize the trauma for those for whom, for various reasons, full-time learning isn’t ideal?

The solution lies, I believe, in the attitude children absorb in their homes. If a child grows up with the understanding that he is a unique individual, then it will come natural for him to not assume that every ideal is ideal for him. He would feel comfortable to honestly explore with his Rebbi the application of an ideal to his unique situation. He would also find it easier to become involved in a form of avodas Hashem that is ideal for him and his circumstance even if it’s not identical to the general ideal.

I often use the following example of the difference between “ideal” and “ideal for you.”

Doctors now often recommend a baby aspirin a day for older people. It is considered a “wonder drug” that helps prevent strokes and other serious illnesses. Some people, however, get a serious, life-threatening allergic reaction to aspirin. Do they need to go on an anti-aspirin crusade to justify their nonparticipation in this “ideal” drug regimen? Of course not! They can acknowledge that for most people it is ideal to take a daily dose of aspirin while for them it is far from ideal.

Every person needs to know that the Torah is the inheritance of every yid. Likewise, every yid should personally learn Torah as much as he can and for as long as he can. Ideally, this would mean full-time learning for many years. If, for some reason, that ideal does not work for him he still shouldn’t abandon his inheritance. His personal ideal may involve supporting Torah institutions, honoring and supporting those who learn Torah – together with as much personal learning as he can manage. As always, ascertaining a personal ideal requires developing an open and honest relationship with a knowledgeable rebbi.[72]

[See Parshas Pekudei, Chukas]

Parshas Shemos: The underlying cause of adolescents’ “hashkafic issues

(שמות א:ה) ויוסף היה במצרים…

, רש”י – “… הוא יוסף שהיה במצרים ונעשה מלך ועומד בצדקו”

Rashi indicates that the posuk is praising Yosef for staying on the path he learned by his father and not “going off the derech.”

Rav Motel Katz, the late Telzer Rosh HaYeshiva, wondered why this was so praiseworthy. After all, Yosef was raised by none other than Yaakov Avinu, who must have been better than we could imagine at demonstrating the truth of the Torah way of life. Why should Yosef rebel against the ideology he grew up with?

The truth is that experience shows that even being brought up by gedolim is no guarantee that a child will stay “on the derech“. The question remains, though. Why would someone turn away from the ideology he grew up with?

This same question arises regarding Lot’s separation from Avrohom Avinu. Rashi (Lech Lecha 13:11) brings the Midrash that when Lot turned away from Avrohom, he also turned away from Avrohom’s G-d. Here too, we need to understand why Lot’s disagreement with Avrohom would result in Lot rejecting the G-d that he had no problem believing in until then. Why did his relationship with G-d deteriorate as a result of a seemingly unrelated dispute with Avrohom?

Rav Motel concludes that an important principle in human nature emerges from this chazal. Because Avrohom was the standard-bearer for the ideology of emunah in Hashem, it was natural for him to be identified with this ideology. Therefore, if someone breaks away from Avrohom for any reason, human nature will usually lead him to also break with his ideology because, in his mind, the ideology and its standard-bearer become one and the same.[73]

This explains why Yosef was praised for not rejecting his father’s ideology. After all, his brothers were now the chief representatives of their father’s Torah. After they oppressed him, it would have been natural for him to have hated his brothers and then to also reject their ideology. He could have thought; If this is how the believers in this ideology behave, I want nothing to do with them or their ideology! Since Yosef resisted this temptation, he is praised.

Many alienated “at-risk” youngsters express doubts about various hashkafic beliefs. This has led many activists to assume that these doubts were the original cause of their rejection of parental values. In response, these activists have promoted teaching more hashkafah in schools. While it may or may not be a good idea to teach more hashkafah to all students, I don’t believe it will have much impact on the “at risk” issue. To me, it seems that the hashkafic questions are usually secondary to the alienation from the parents.[74] After all, yiddishkeit is based on a mesorah and the relationship to the mesorah is not likely to be better than the relationship to the transmitters of the mesorah. As Rav Motel makes clear, when children are angry at and alienated from someone who represents an ideology, they tend to reject the ideology together with its promoter.

It is interesting to note that Rav Motel didn’t say that Yosef was praiseworthy for staying on the path he learned from his father in spite of being exposed to the immorality of Mitzrayim. Rav Motel focused more on the threat to the mesorah from within the family than the threat from outside.

Likewise, Rav Moshe Feinstein was asked why many of the early Jewish immigrants to America, who set a sterling example by sacrificing their livelihood in order to keep Shabbos, had children who didn’t follow their example. Rather than attribute it to the corrupting impact of the goldene medina of America, he focused on within-the-family influences. When the father came home after losing yet another job because of his refusal to work on Shabbos, explained Rav Moshe, he’d sigh: “It’s so difficult to be a yid.” So, while these people were true heroes, they inadvertently instilled in their children the idea that keeping mitzvos leads to pain rather than to happiness and contentment.[75]

Harav Shach also emphasized the parent-child relationship as the main bastion of preserving the mesorah and to provide protection from negative outside influences when he said:

One of the most important tasks of parents is to provide for their children a warm, loving and emotionally supportive home. With this foundation children are able to develop the internal fortitude to resist outside negative influences. Parents who do not do this are destroying, with their own hands, the soul of their children…. Today, parents are afraid of giving children love. They don’t understand that this is the most important factor in being mechanech children; to provide them with a lot of warmth and love!! [76]

 

While many parents are appropriately vigilant to protect their children from outside influences, they are unfortunately less aware of the need to tend to the “internal” factors that reduce the vulnerability to negative outside influences.

[See Parshas Chayei Sarah: A positive parent-child relationship as the foundation for the transmission of the mesorah. See Parshas Shoftim on the root cause of laziness].

Parshas Va’eira: An “upside down” world

(וארא ו:כו) הוא אהרן ומשה

רש”י: ששקולין כאחת…

Rashi brings from the Midrash that when Moshe and Aharon are mentioned together, sometimes Moshe is mentioned first and sometimes Aharon. This is in order to bring out the fact that they were equal in their greatness.

Rav Moshe Feinstein asks how this is possible when we know that Moshe Rabbeinu was the greatest of all neviim and the Torah was given through him. How can we say that Aharon was equal to him in greatness?

Rav Moshe explains that although Moshe was indeed on a higher level than Aharon and therefore had greater tasks assigned to him, nevertheless, since they both did the maximum that they were capable of in service to Hashem, by Him they are considered equals.

With this idea, Rav Moshe explains a gemara (Baba Basra, 10b) that describes how Rav Yosef the son of Rav Yehoshua briefly died and then came back to life. His father asked him what he saw. “An upside-down world,” Rav Yosef answered; “the ones who were high in this world were low in olam ha’emes while the ones who were low here are high there.” Rav Yehoshua answered: “Indeed, you saw a clear and lucid world.”

Rav Moshe says that Rav Yosef can’t be referring to phonies who mislead others to think that they were great and then they were unmasked in olam ha’emes – because in a world of truth they wouldn’t call someone great if he wasn’t truly great; and the gemara says that the high (great) ones were below. Rather it’s referring to those who were truly great. However, in the world to come, the level of people is measured by their effort and not only by their accomplishments. Hashem doesn’t demand from us more than we are capable of, so in calculating our true level our abilities and circumstances are all factored in. Those who accomplished more in this world with less effort and in more positive circumstances will be considered to be on a lower level than those who worked harder and had to overcome more to accomplish comparatively less.[77]

Since Moshe and Aharon put in equal efforts, they are considered equal.

This basic concept that Hashem doesn’t demand of us more than we are capable of, considering our abilities and circumstances – אין הקב”ה בא בטרוניא עם בריותיו[78] – is, unfortunately, frequently unknown or misunderstood by many people.

The mistaken belief that Hashem expects the same level of adherence to the rules from everyone, regardless of their circumstances, is often a significant factor in young people who grew up in abusive surroundings turning away from Hashem. They are not only upset at the fact that they had to experience painful and hurtful circumstances, they are particularly angry because they are told, overtly or covertly, that those circumstances do not lessen the expectations from them.

Understanding and believing this truth, that circumstances are taken into consideration by Hashem,[79] can mitigate some of the anger these youngsters experience. I often use the following analogy to illustrate this point. If you saw a team of 18 year old boys playing basketball against a team of 14 year old boys you would probably think that it’s terribly unfair. Until you found out that the older boys had to get 5 baskets for each one the younger boys got. They’re playing the same game – but the standards are different. Likewise, in our avodas Hashem, we are all subject to the same rules but the expectations are tailored to each person’s abilities and circumstances.

Rav Dessler emphasizes that even if a person is at a very low level – perhaps because of circumstances beyond his control – that specifically is the level where he can grow from. That area is considered his “bais hamikdash.”[80]

 

[See Parshas Tzav: Our good intentions do count].

Parshas Bo: The power of effective communication

(בא י:ו) ויפן ויצא מעם פרעה

After the plague of hail destroyed much of the crops in Mitzrayim, Moshe warned Pharaoh and his advisors that the next plague of locust would wipe out whatever remained of the Egyptian food supply. Moshe and Aharon then turned and left Pharaoh’s presence.

The Ramban explains that Moshe assumed that Pharaoh and his advisors would be terrified of a possible famine. According to the Midrash he noticed the advisers consulting with each other. He felt that they would be more comfortable discussing the issue if he and Aharon weren’t present so they left.

Rav Simcha Zisel Brodie wonders why Moshe had any hope that the advisers would recant. After all, chazal say it was known from ששת ימי בראשית that there would be ten מכות. The ten מכות were even written on Moshe’s staff. How could he expect this predestined chain of events to be altered just because the advisers were discussing their options?

From the fact that Moshe had hope that fruitful communication among Pharaoh’s advisor could possibly obviate the need for further מכות, we see, says Rav Simcha Zisel, the awesome power of interpersonal communications to help people arrive at the truth. It even has the potential to overturn what has been predetermined from ששת ימי בראשית![81]

With this appreciation of the power of communication Rav Simcha Zisel explains a difficult-to- understand Midrash on the concept of a wife being an עזר כנגדו – a help-mate:

Rav Yosei asked Eliyohu Hanavi: In what way does a wife help her husband? Eliyohu Hanavi answered: When a man brings kernels of wheat home, does he eat the kernels? When he brings flax home, does he wear flax? And so, she lights up his eyes and puts him on his feet.[82]

What was Rav Yosei’s question from Eliyohu, askes Rav Brodie? Didn’t he know how a wife helps a husband? – And isn’t Eliyohu’s answer obvious?

Rav Simcha Zisel Brodie explains this with another Midrash that states that the creation of Chava was one of the ten divine commands with which the world was created. On that Rav Yosei asked, is the mundane tasks that a wife helps her husband with so momentous that it merits creating Chava with a unique divine command?

Eliyohu answered: a servant could also feed and provide clothes for a man but when it’s done by a wife who is an עזר כנגדו, it lights up his eyes and stands him on his feet. That is because in addition to this mundane supportive role that she plays, she serves a larger role in being a unique sort of friend to her husband, a friend who facilitates effective communication.

One of the means of קנין התורה (acquiring Torah) mentioned in Avos (1:6) is קנה לך חבר – attain a friend. A friend knows you well enough to see you in an accurate manner and so he can give you the honest appraisal that you are not capable of seeing in yourself.

However, at times one can’t accept honest feedback even from a friend. So Hashem create a type of a “friend” who is both apart enough from you to give a honest appraisal and yet enough a part of youאשתו כגופו – – so that you’ll accept it. This unique type of friend needed to be created with a מאמר – a special divine command.

It’s not only Chava, says Rav Simcha Zisel, who can play this crucial role. Any wife of quality can be this unique type of friend who is מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו. How does a wife accomplish this? Through open communication.[83]

It is well-known that one of the key ingredients for a successful marriage is open and respectful communications. There are however, two powerful inhibitors to effective communications.

First, there is the difficulty in hearing a point of view that differs from your own. Rather than searching for the truth we are busy defending our position. Rav Shach points out that one often sees chavrusos arguing in learning where it’s clear that they are not listening to each other. Rather than seeking the truth they are invested in defending their respective positions at all costs.

In order to deal with this challenge, Rav Shach suggests that chavrusos use a technique that is often used by marriage counselors. After Reuvein says his point of view, Shimon needs to first repeat Reuvein’s point of view – with Reuvein further clarifying until he is satisfied that Shimon clearly understands his point of you. Only then can Shimon state his own view. Often he will find that he agrees at least partially to Reuvein’s point of view. Then it is Shimon’s turn to speak while Reuvein needs to first repeat Shimon’s point of view – to Shimon’s satisfaction.[84]

Another barrier to open communications is the concern over hurting the other person’s feelings. While this is certainly an admirable sentiment, often, in the long run, avoiding discussing these issues directly causes the other person more hurt in the future. Sometimes people try to have their cake and eat it too by hinting at what they want to say. This almost always turns out to be very ineffective.

See above in parshas Vayigash for a discussion from the Alter from Kelm on the need to “discuss the elephant in the room” even if it causes some short-term discomfort.

If one learns how to express himself clearly, effectively and respectfully it almost always leads to a better long-term outcome for everyone concerned.[85]

[See Parshas Pinchus]

Parshas Beshalach: Hashem’s tremendous generosity in rewarding us

(בשלח יג:יז) ויהי בשלח פרעה את העם

The Midrash relates that Pharaoh accompanied Klal Yisroel as they left Mitzrayim. For this he was rewarded with the commandment not to reject a Mitzri (Ki Seitzei 23:80).

Rav Elya Lopian (Lev Eliyahu) remarks that this Midrash demands an explanation. The posuk describes Pharaoh sending out the Bnei Yisroel as if he did this out of the goodness of his heart. In fact, he was forced to do so out of a terror that he would be killed together with all the rest of the first born. Why did he deserve a reward for this?

The explanation is that Hashem’s generosity in granting us reward even extends to minor displays of righteousness while transgressing!

This generosity is vividly demonstrated by the gemara’s statement regarding a sotah. If she drinks the sotah water and it shows that she didn’t have relations with the man she secluded herself with, she is blessed. If she was barren she will be blessed with children and if she had painful childbirth she will now have painless childbirth.

“Why does she deserve reward”? Rav Lopian wonders. “After all, she went into seclusion with a strange man; isn’t it enough that she isn’t punished by the sotah waters!”

Answering this question, says Rav Lopian, necessitates an in-depth understanding of the far-reaching nature of the statement of chazal that Hashem doesn’t short-change the reward for good deeds(ב”ק לח:) “אין הקב”ה מקפח שכר כל בריה”…. This means that even when someone is transgressing, if at some point he resisted a temptation to transgress even more, he is rewarded even for that! In fact, it is precisely because the sotah was consumed by her desires and still she stepped back from sinking even deeper into depraved behavior – for this she deserves a reward.[86]

Likewise, with Pharaoh, although he was evil, nonetheless, when it came to מכת בכורות, according to his nature he should have just chased Klal Yisroel away. Since he overcame this impulse and accompanied them as they left Mitzrayim he deserved reward for this!

Many people find it difficult to believe that they deserve credit for having resisted the temptation to act even worse than they did – let alone to be rewarded! This makes it close to impossible for them to overcome bad habits. It is very rare for a person to be able to overcome a well-ingrained bad habit in one step. It usually necessitates a gradual process of change. As Rav Mattisyahu Salomon writes regarding balei teshuva who are unable to instantly give up bad habits; we have to distinguish between “compromise, which is absolutely forbidden, and gradualism, which is acceptable and unavoidable.”[87]

I have discovered in my practice that when I try to compliment someone who has struggled mightily to begin to change a well-ingrained bad habit, the compliment is usually rejected out of hand. How can they deserve praise when they are bad for even wanting to transgress? And if they actually acted out can they possibly deserve credit for striving to resist the temptation to act out even more?!

The refusal to accept credit may seem inconsequential, but, in fact, it is clearly the handiwork of the yetzer hora. If one can’t give himself credit for each step of his journey of teshuva, what will motivate him to continue with the grueling task of sustaining the process?

Rav Lopian makes it clear that resisting a temptation for additional acting out even in the midst of transgressing is not only worthy of praise but even of reward!

It is also worth noting that Yosef was “crowned” with the title of “tzadik” not because he felt no temptation but rather because he resisted the temptation.[88] Many of my patients in similar circumstances would castigate themselves for having been tempted rather than give themselves credit for resisting the temptation. I term this tendency to see failure where one should feel victorious, “snatching defeat from the jaws of victory”.

Many young people find it impossible to accept the reality of Hashem’s generosity in emphasizing the positive aspect of their behavior even while they are transgressing. What is the source of this resistance?

There is evidence that children’s image of Hashem, the ultimate “authority figure,” is shaped by their experiences with their earliest authority figures. If their parents were unreasonable, punitive, unpredictable, unforgiving, hypercritical, and mostly focused on their own needs, then their children’s image of Hashem will resemble the gods of the ancient idol worshippers who were nothing but self-centered, immoral, “super bullies” whom one had to appease to avoid being “beaten up.” It would be natural for such children to believe that Hashem is looking for a reason to harm them, especially if they angered him by misbehaving.

As Rav Mattisyahu Salomon writes: “When [parents told their children] that the Ribono Shel Olam is our Father in Heaven, what did this mean to them? What kinds of images were formed in their minds? Do they think of the Ribono Shel Olam as someone who comes into the house and screams at everyone and terrifies everyone…. How can you expect your children to have a positive conception of their Father in Heaven if you didn’t set a good example for them?”[89]

In contrast, parents who were reasonable, forgiving, supportive, and focused on their children’s needs create a similar image of Hashem for their children. It will be easier for them to truly believe that Hashem created the world because He is a טוב ורוצה להטיב and that He is “looking for excuses” to do good for them just like their loving parents did.[90] Rav Lopian’s depiction of Hashem’s generosity will not be shocking to them.

Parshas Yisro: Serving Hashem with our unique selves

(יתרו יט:ו) …. אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל

רש”י – “אלה הדברים” – לא פחות ולא יותר.

Rashi brings from the Midrash that after Hashem told Moshe what he should tell Klal Yisroel, He emphasized that Moshe shouldn’t tell them anything less or more than instructed.

Rav Avner Aklianski[91] wonders why we’d be concerned if Moshe taught them more Torah? The answer is that a person’s mission in this world is to maximize his potential – using all the tools Hashem gave him for spiritual growth in Torah and mitzvos. If Moshe influences them more than he was commanded to, then what they achieve won’t come from their own striving but rather from the power of Moshe’s influence. This is not what Hashem wants from us.[92]

In our zeal to serve Hashem (or for less altruistic motivations) we often focus on doing more than others rather than on maximizing our unique potential. The hyper-competitive atmosphere promoted by many schools encourages a drive to be superior to others rather than to maximize one’s own unique potential. Rav Aklianski reminds us that it is better to do less in a manner that is congruent with one’s true self (thus contributing to true growth) than do more by the force of someone else’s personality or by imitating someone else.

 

My great uncle, Rav Avrohom Yitzchok Bloch, Rosh Yeshiva of Telz in Lita, makes a similar point. He discusses someone who isn’t on the level to establish a unique path in serving Hashem and he instead follows the path established by his Rebbi. Such a person needs to be careful not to become a clone of his Rebbi. He needs to be aware of his own unique strengths, interests and talents so that he finds his unique share in Torah.[93]

The desire to be superior to others often drives people to seek “highs” that are not sustainable rather than to invest in the less glamorous but longer lasting steady growth. Rav Chaim Shmulevits would often cite the Midrash that during the splitting of the Yam Suf the maidservants saw sights more wondrous than what the Neveim saw. He would then comment; “But she remained a maidservant.” It is only through slow, consistent and non-glamorous growth that one achieves sustainable levels of spirituality.[94]

[See Parshas Pekudei]

.

Parshas Mishpatim: Abuse begets abuse

(משפטים כא:א-ב) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם: כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבד ובשבעת יצא לחפשי חנם

My brother, Rav Yosef Sorotzkin, in his sefer Meged Yosef, points out that these laws regulating the employment of Jewish servants (eved ivri) were the first laws given to Klal Yisroel after the aseres hadibros. This seems strange, he points out. After all, do people who themselves just came out of oppressive slavery, with their own wound still painfully engraved in their minds, have to be warned not to oppress others?!

The sad truth, my brother explains, is that human nature actually dictates that those who were abused are the ones who most need to be warned not to abuse others. Research has shown that children who were abused by their parents are more likely to abuse their children than their peers who weren’t abused, even though one would think that those who experienced the pain and humiliation of abuse would be more determined to spare their beloved children this dreadful experience, yet the reality is the reverse.

The same is true on the national scale regarding nations that were enslaved by colonial powers. When freedom fighters succeeded in overthrowing their oppressors and they became the rulers they often became even more oppressive towards their countrymen than the colonial powers they displaced! Therefore, it was specifically because Klal Yisroel were used to the cruel manner in which the Mitzrayim treated their slaves that there was a great danger that they would do the same to their own servants. Now was the time to instruct them on the proper treatment of an eved ivri.[95]

A similar idea was expressed by Rav Chaim Pinchas Scheinberg:

I agree with the educator who said that a child constructs his picture of the world through the experience he has with his mother. According to whether the mother is loving or unloving, the child will feel that the world is loving or unloving. When he is not loved, he fails to learn to love. Such children grow up finding it extremely difficult to understand the meaning of love… Show me… the juvenile delinquent… and in almost every case I will show you a person resorting to desperate means to attract the emotional warmth and attention he failed to get, but so much wants and needs. Aggressive behavior, when fully understood, is in fact nothing but love frustrated. It is a technique for compelling love, as well as a means for taking revenge on a society that has let the person down, leaving him disillusioned, deserted, and dehumanized. The best way to approach aggressive behavior in children is not by aggressive behavior toward them, but with love…. If you find rebels in society today, it is because they were never given proper love.[96]

Along the same lines, Rav Shimon Schwab comments on these p’sukim in our parsha (כא:טו) ומכה אביו ואמו מות יומת: (טז) וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת: (יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת – The transgression of kidnapping a person (“stealing a soul”) is placed between the transgressions of striking and cursing parents. This seems like a strange placement! It would seem more sensible to place the transgressions of hitting and cursing parents next to each other and then the transgression of kidnapping.

Rav Schwab explains that the posuk is explaining to us how it could possibly come about that children would hit or curse their parents. The explanation is that if parents over-control their children as if they were servants or make them do work and instill fear in them as if they were slaves to their parents, that would be tantamount to the parents stealing their children’s souls – by depriving them of reasonable freedom. This can lead to children hitting or cursing their parents. The posuk alludes to this explanation by placing the transgression of “stealing a soul” between the transgressions of striking and cursing parents.[97]

Rabbi Yitzchok Kirzner Zt”l[98] made a similar point: The worst thing parents can do is to tie their children to their apron strings…. You create, in the mind of the child who is developing, [the idea] that the only way that the child will be accepted and loved is if he forsakes his pursuit of self for the happiness of the parent. This creates a horrendous distortion… of the child’s normal emotional development. In fact, healthy [emotional] growth involves being able to give up our need for approval when the price for the approval is the giving up of the true self.[99]

Parshas Teruma: The true meaning of anavah (humility)

(תרומה כה:יא) מבית ומחוץ תצפנו

The gemara says in the name of Rava that we learn from the fact that the aron (ark) was covered with gold both inside and outside that any talmid chochom (Torah scholar) who is not the some on the inside as he seems to be on the outside (שאין תוכו כברו) is not considered a true talmid chochom.

It always bothered me how we could possibly learn this out from the aron when the aron itself wasn’t תוכו כברו – it seemed like it was solid gold but, in fact, it had wood in the center. It surprised me that none of the commentaries asked this question. I was, therefore, very pleased to eventually find that the sefer Yalkut Lekach Tov brings this question from Rav Yitzchok Pinchos Goldwaser. Rav Goldwaser also wonders why Rava felt it necessary to inform us that someone who is only a superficial talmid chochom is not truly a talmid chochom. Who would think otherwise?

In order to properly understand Rava’s statement, Rav Goldwaser says, we have to begin with our understanding of the proper demeanor of a talmid chochom. A talmid chochom has to present himself externally in a manner that upholds the honor of Torah. Internally, however, he needs to feel humble. This duality is represented by the wooden aron covered with gold. One might interpret this to mean that, internally, a talmid chochom should consider himself worthless. Therefore, Rava comes to point out that under the wood was another layer of gold. This symbolizes that “under” a talmid chochom’s humility he needs to appreciate his true value. As the Alter of Slabodka famously said, the foundation of humility is the humble person’s recognition that he is capable of greatness.

There is a well-known story about a new student who came to the famous musser yeshiva in Novardik. He arrived during musser seder. He saw all the bochurim sitting in front of their mussur seforim and repeating “Ich bin a gornit” (I am a nothing). So he figures that if that’s how they learn musser in this yeshiva then he better do the same, so he opens up a mussur sefer and intones “Ich bin a gornit.” One of the old timers reprimanded him: “You just came and already you are a nothing?!” he demanded. “It takes years of work to become a nothing!” The point of this story is that underneath the wooden layer of their “nothing” was a golden layer of “something.”

This point was also made by Harav Shach in discussing Rav Akiva Eiger who was known both for being the godol hador and for his extreme humility. The latter was highlighted by a famous incident where the whole town of Warsaw came out to greet him when he came to visit. Rav Akiva Eiger, who was short and hunchbacked, asked the person accompanying him: “Why did everyone come out to greet me, have they never seen a hunchback before?” Rav Shach related that a talmid chochom asked him: Is it possible that Rav Akiva Eiger didn’t know that he was the godol hador, or at least that everyone “mistakenly” considered him one? So why did he wonder why everyone came out to greet him?

Rav Shach explained that Rav Akiva Eiger most certainly knew who he was. In fact, when he was publicly attacked by a powerful person who lost a din Torah, Rav Akiva Eiger responded in writing, beginning with the statement that he is “the kovod haTorah” of the generation. Nontheless, explained Rav Shach, Rav Akiva Eiger felt that it was his obligation to make light of the honors bestowed on him.[100]

It seems that true humility doesn’t mean that a person sees himself as worthless. Rather, according to the Alter of Slabodka, humility stems from the person’s appreciation of how much more he is capable of.

Rav Tzodok HaKohen highlights another dimension of humbleness. He brings evidence from the Torah that in spite of Moshe Rabbeinu’s designation as the humblest person in the world, it is clear that he was well aware of his remarkable greatness. So how could he have been so humble? The answer, explains Rav Tzodok, is that in Hashem’s eyes a person’s true greatness is not measured by his spiritual achievements in a vacuum. Rather it’s measured by the obstacles that he had to overcome in order to reach the level he attained. Therefore, no matter what level a person reaches he can’t ever be certain that he is greater in Hashem’s eyes than anyone else – even a lowly person – since that person may have had to overcome many difficult obstacles to reach his level.[101]

A contemporary writer made this point in suggesting that “humility is an inadequate translation of the Hebrew anavah. Anavah means that one considers other people important, while not assessing his own importance…. ‘Humility’ conveys a negative evaluation of oneself, rather than the positive evaluation of others implied by anavah.[102] (Perhaps one could add that anavah would allow a person to appreciate his own qualities without the need to compare himself to others.)”

 

Parshas Tetzaveh: Hashem doesn’t need our mitzvos

(תצוה כט:מו) וידעו כי אני ה’ אלוקיכם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים לשכני בתכם

Rav Simcha Zisel Brodie cites the Ramban who concludes from this posuk that the presence of the Shchina among Klal Yisroel – as represented by the mishkan – was כביכול for Hashem’s needs (צורך גבוה). Elsewhere, the Ramban also says that Hashem “needs” us to be his nation. This is very difficult to understand, says Rav Brodie, especially because the Ramban seems to contradict himself. In Parshas Ki Seitzei he emphasizes that all mitzvos, even lulav and tefilin, are solely for our benefit and not in any way for Hashem’s “benefit.” So how can the Ramban say here that the mishkan is for Hashem’s “benefit?”

Rav Brodie helps us gain a proper understanding of this crucial issue with the following explanation. There are two means by which one can give to others. There is the simple act of giving and then there is the willingness of a high-status person to accept a gift. The honor one feels when a very important person accepts his gift is experienced by the giver as if he received a gift. In fact, this honor is halachically considered to be a pleasure of monetary value.

Chazal explain that the purpose of creation was for G-d to bestow his kindness on us. He does this both by directly giving to us and by “accepting” what we “give” to Him. For example, His acceptance of our praise is one of the greatest of all gifts that He bestows on us.

When the Ramban says that the Mishkan is a צורך גבוה, says Rav Brodie, he certainly doesn’t mean that Hashem has a need for the Mishkan, but rather that in an incredible manifestation of Hashem’s chesed, He asks us to do for Him as if He has a need for what we do for Him, so to speak.

A significant portion of the Torah revolves around boundaries and restrictions. Many frum youngsters’ mental image of Hashem and His rules can be described thus: A very powerful god, who, for some mysterious reason, needs us to provide him with nachas by doing positive deeds, and who needs us to avoid transgressing his rules. If we break the rules, we will incur his wrath upon us. In the worst case scenario – especially common among those who grew up in an abusive environment – the mental image of this god will most closely resemble the gods of the ancient pagans. These had no interest in morality or the welfare of people and were basically, very powerful bullies. One needed to appease them in order to avoid getting “beaten up,” or worse.

A more accurate Torah-true image is of a G-d who is concerned with our welfare and therefore wants us to do the things that are beneficial for us and to avoid certain acts that will be harmful to us. This is like a doctor who tells us not to smoke because of the harm it would do to us.

This perspective is reflected in the following verse in Iyov (35:6-7) – אם חָטָאתָ מה תפעל בו, ורבו פשעיך מה תעשה לו. אם צָדַקתָּ מה תתן לו… – Were you to have transgressed how would you have affected Him? … Were you to have been righteous how would you have benefitted Him? This verse makes clear that our transgression cannot hurt Hashem and our good deeds do nothing for Him. The rules of the Torah are strictly for our own benefit, as the Ramban makes clear in Parshas Ki Seitzei.

Nonetheless, those inclined to the first perspective will be able to find many statements in the Torah and gemara that seem to back them up (e.g., sacrifices bringing nachas ruach to Hashem, our misdeeds causing Hashem pain, etc.).[103]

It is clear from chazal that expressions such as “an aveira causing G-d pain” are not to be understood literally. Rather, these expressions are meant as metaphors that we can more easily relate to. In fact, Rav Dessler emphasizes that when we use such expression we must be cognizant that understanding it literally is actually sacrilegious![104]

 

There are many negative repercussions that result from the distorted perspective that Hashem needs our mitzvos and is hurt by our aveiros.

First and foremost is the perversion of one of the basic tenets of Yiddishkeit that the creation of the world was due to Hashem’s attribute of loving-kindness and desire, so to speak, to bestow kindness on us. Those who had the misfortune of growing up in an abusive environment are especially prone to projecting on the Ultimate Authority Figure the negative attributes they witnessed in the authority figures they grew up with.

Since there is no person who never transgresses,[105] an important component of chinuch is developing a healthy and productive approach to dealing with guilt and teshuva. Those who grew up with parents who were kind, reasonable and forgiving find it easier to believe that Hashem gave us mitzvos for our well-being. If they transgress, they realize that they hurt no one other than themselves and that they will do themselves a favor if they do teshuva. In contrast, someone who grew up with angry, unreasonable and unforgiving parents will likely react to their own transgressions with overwhelming feelings of guilt and a paralyzing sense of being doomed. They believe that they hurt Hashem in some way and that His anger is similar to the unreasonable and vindictive anger they experienced at home.

Rav Mattisyahu Salomon, the Lakewood mashgiach writes: The father and mother serve as a physical paradigm for our Father in Heaven …. When [parents told their children] that the Ribono Shel Olam is our Father in Heaven, what did this mean to them? What kind of images were formed in their minds? Do they think of the Ribono Shel Olam as someone who comes into the house and screams at everyone and terrifies everyone…. How can you expect your children to have a positive conception of their Father in Heaven if you didn’t set a good example for them?[106]

Many gedolim have emphasized the spiritual danger of overwhelming guilt where the person feels that there is no hope that he will ever redeem himself and therefore gives up on improvement.[107]

Having a true appreciation of Hashem’s chesed toward us, combined with a Torah-true understanding of the purpose of the mitzvos He has given us, is a necessary prerequisite for emotionally healthy and sustainable spiritual growth.

Parshas Ki Sisa: The balance between high aspirations and realistic goals

(כי תשא לב:יט) ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחת וישבר אתם תחת ההר

The gemara (Baba Basra 14) relates that the broken fragments of the first luchos were kept in the aron together with the second luchos.

Rav Mordechai Miller[108] asks; why weren’t the broken fragments of the first luchos put in sheimos as one would do with a sefer torah that was no longer usable. What was the point of keeping them in the aron?

To answer this question, Rav Miller cites the Radvaz who elucidates the difference between the two luchos which represent the spiritual heart of Klal Yisroel. The first luchos were both cut and inscribed by Hashem. This symbolized the pure heart of Klal Yisroel before the חטא העגל. The second luchos, in contrast, were cut by Moshe and only inscribed by Hashem. This represented the less pure heart of Klal Yisroel after theחטא העגל.

Chazal have indicated that Klal Yisroel’s acceptance of the Torah at Har Sinai was to some extent merely an outward acceptance rather than a totally heartfelt commitment.[109]

In a similar vein, Chazal comment on the posuk: (הושע יד:ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה’Take with you words and return to Hashem. ובפסיקתא דרב כהנא (כד:יח): רבי יהודה אומר לא בדברים פתיתם אותו בסיני “ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו” (תהלים עח:לו). – Did you not persuade me with words at Sinai, as it says, “And they persuaded Him with their mouths, and deceived Him with their tongues?”

The Chiddushei Harim points out that קחו עמכם דברים ושובו אל ה’ is an instruction to those striving to do teshuva. So how can Klal Yisroel both be admonished for an element of insincerity in their acceptance of the Torah and also be instructed to repeat these allegedly insincere words?

Rav Miller explains that the first luchos symbolized the lofty aspirations of Klal Yisroel at Har Sinai. These aspirations turned out to be at a level too high to sustain and therefore those luchos were shattered, to be replaced by luchos that were on a more “realistic” level. Both luchos were kept in the aron in order to bring out the point that Klal Yisroel has to maintain a delicate balance of maintaining lofty aspirations while keeping their feet firmly planted on the ground.

The danger of inadequate aspirations seems obvious. Without aspirations there is very little chance for achievement. The danger of excessive aspiration is less obvious. After all, what’s the downside of striving for the maximum? Even if you only achieve most of what you strived for and not all of it, it’s better than being an underachiever. To achieve some clarity on this issue, let us see what Rav Henoch Lebowitz says regarding the danger of perfectionistic spiritual strivings.

Citing the Ralbag, Rav Lebowitz relates the following incident that occurred afterחטא העגל. After Klal Yisroel heard that Hashem would no longer lead them personally, and a מלאך would lead them instead, they intensified their rejection of the yoke of Torah. They did this, explains the Ralbag, because of their pain over the diminishing of their closeness to Hashem.

Rav Lebowitz asks the obvious question. If they cherished their closeness to Hashem so much, shouldn’t that prompt them to be even more careful in their Torah observance in order to avoid an even greater distancing from Hashem?

The answer is that when people set their sights on high-level goals, they tend to undervalue lower-level goals. Since Klal Yisroel yearned for Hashem’s “personal leadership,” the value of a lower-level relationship seemed valueless. This is an irrational aspect of human nature, since the level of Klal Yisroel’s closeness to Hashem remained quite substantial even after חטא העגל, as evidenced by all the ניסים they merited. None-the-less, Klal Yisroel wouldn’t exert themselves to safeguard this level of closeness since it no longer seemed valuable to them.[110]

When a person suffers a spiritual setback, elaborates Rav Lebowitz, and he can no longer sustain the higher level of achievement that he was used to, he will often lose the motivation to perform at a lower, yet still impressive, level that he is still capable of. It is incumbent on a person in this situation to strive to maintain an appreciation of every possible level of spiritual achievement that he is capable of.

Rav Dessler uses this idea to explain the Chazal in Parshas Yisro “ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני” והוא שאז”ל רפידים, שרפו ידיהם בתורה. – Chazal tell us that Klal Yisrael’s hands had weakened in Torah study. Asked Rav Dessler, why specifically now as they were approaching Har Sinai did they suddenly slack off in their Torah learning? And he says that he saw an explanation that the anticipation and yearning for the incredible high madrega they were about to achieve at Har Sinai caused them to lose interest for the current lower level they were capable of.[111]

Rav Yitzchok Hutner also emphasized the crucial importance of maintaining a sense of satisfaction from every day, average ruchnious activities even in the face of rising standards and expectations.[112]

 

This, then, is the danger of perfectionistic spiritual strivings, where a longing for and appreciation of higher levels of spirituality makes anything less seem worthless. As a result, if the person can’t achieve the higher level he is striving for, he will likely throw in the towel and do nothing as he sinks into despair and feelings of worthlessness. These lofty aspirations are symbolized by the broken fragments of the first luchos. Perhaps they were kept together in the aron to emphasize how aspirations not grounded by reality can lead to the Chet HaEigel while being “realistic” without aspirations leads to spiritual stagnation.[113]

A contemporary mechanech makes a helpful suggestion to focus on short term aspirations. You want to become the Gadol Hador? Fine. But what is your plan for today? This helps to ground the person. It can help temper his aspirations according to how he sees himself currently.[114]

Parshas Vayakhel: The importance of self-respect

(ויקהל לה:כא): ויבאו כל איש אשר נשאו לבו

According to the Ramban the posuk uses the expression אשר נשאו לבו- whose heart uplifted him – in regard to the craftsmen who worked in the משכן. After all, says the Ramban, none of them were trained in their crafts, yet anyone who found in himself that he had the talent for a particular skill stepped forward to volunteer his service because “his heart was uplifted in the ways of Hashem” (דברי הימים ב’, יז:ו).

Rav Chaim Shmulevitz cites this Ramban in discussing the importance of self-respect. He also relates this to the period when the Mitzrim started subjugating Bnei Yisroel. Citing the Ohr Hachaim, he explains that the Mitzrim were not able to subjugate Bnei Yisroel so long as they respected the Bnei Yisroel or so long as Bnei Yisroel respected themselves. Those who are important and respectful in their own eyes are not susceptible to being subjugated by others.[115]

Undermining a person’s self-respect, says Rav Chaim, is one of the tools used by the yetzer horah. First he degrades the person in his own eyes in permissible areas of life [e.g., I’m not learning enough, everyone else understands the gemara better than I do etc.]. Once the yetzer horah undermines the person’s self-respect, it is only a short step to get him to violate even serious aveiros. It is crucial for every oved Hashem to grow in his spirituality and to perceive himself as respected and esteemed and this will protect him from sinning.

Rav Chaim illustrates this point with the gemara that discusses the prohibition of reading on Shabbos by the light of an oil lamp out of concern that the reader will tilt the lamp to get better light. The gemara then makes an exception for an אדם חשוב – a dignified person. Such a person is permitted to read by the light of a lamp since he doesn’t handle such matters because of his status.

Rav Chaim points out that the gemara doesn’t say that a tzadik is permitted to do this – because even tzadikim can slip on occasion. The only guarantee against sinning is self-respect where certain behaviors are just not within the realm of what this person considers doing. [For example, if someone left a mop next to Queen Elizabeth, he need not worry that she will forget herself and start mopping!][116]

Rav Dessler also emphasizes that self-esteem is a necessary safeguard against the yetzer horah.[117]

Likewise, Rav Shmuel Auerbach describes how the yetzer horah undermines a person’s spirituality by getting him to feel that; “Nothing will ever become of me, and what am I worth anyways.” Rav Auerbach cites an amazing statement of the Yavetz who gave the following explanation for not including a discussion on ענוה (humility) in his discourse on middos, “because [exaggerated] humility has destroyed many people.”

Rav Auerbach also reminds us that the Gr”a [and almost all the other meforshim] explain chazal’s instruction to be happy with one’s lot as also referring to spiritual achievements.[118]

Rav Shach similarly stated that “the more we succeed in elevating a student’s self-esteem the more we’ll succeed in improving his behavior.[119]

A teacher at a Yeshiva High School, who also describes himself as a “life and business coach”, published an article in Hamodia Inyan Magazine titled “The self-esteem mirage.” In this article, the author states: “The self-esteem movement is exactly the opposite of everything the mussar masters teach.” He then cites a passage from Rav Shlomo Wolbe’s sefer, which, according to the author of the article, concurs with this point of view.

In the April 6, 2011 issue of Hamodia, Rabbi Dovid Nussbaum and Rabbi Eliezer Wolbe from the Bais Hamussar, Yerushalayim [established by Rav Shlomo Wolbe] responded with the following letter:

…The article “The Self-Esteem Mirage” (March 2) falls into the category of misconstruing Rav Wolbe’s stance on self-esteem. On countless occasions, he spoke publicly about the importance of building up one’s confidence, developing a positive self-image, and instilling self-esteem in our children. Rav Wolbe cited many sources in Chazal, building a solid base for this very important foundation of chinuch.

Rav Wolbe always quoted Rabbeinu Yonah’s opening statement in Shaarei Avodah: “The first step in avodas Hashem is knowing one’s own importance and innate greatness” (explained at length in Alei Shur II, pp. 158-160). In addition, Rav Wolbe used to quote with excitement the claim of Reb Tzadok, zt”l, that just as one believes in Hashem, he must also believe in himself (Tzidkas Hatzaddik Hamalei, p. 97).

Rav Wolbe often cited the Torah’s statement about those who made the utensils for the Mishkan, which required very fine craftsmanship: “They were people whose uplifted hearts inspired them to accept this unaccustomed work on themselves (Shemos 35, 21).” The Ramban explains: “For there was no one among them who was formally trained in these crafts or even slightly accustomed to such handiwork. Yet one discovered that he had an inherent knowledge of how to do it. He raised himself to reach the ways of Hashem by standing before Moshe and proclaiming, ‘I will do whatever you ask of me’”. The Ramban’s words demonstrate that the foundation of achievement is a person’s confidence in his potential ability to rise to a challenge and succeed.

… Rav Wolbe states … that the first stage in the successful learning of mussar is knowing one’s inherent strengths (Alei Shur II, p. 160).

Rav Wolbe would never consider crediting a child for something undeserved, as the author writes, and he taught that when a child undertakes any task, we should seize the moment and build the child’s self-esteem by pointing out how well he did it… However, even if he doesn’t undertake tasks (which is almost impossible), a parent should encourage him, exploring ways to empower the child to use his unique inborn traits (Alei Shur I, pg. 263).

To claim that self-discipline and hard work, according to Rav Wolbe, are the first and only steps necessary to achieve success is a gross misrepresentation. Without the backbone that can only come from a positive self-image and which is supplied primarily by one’s parents, a child will not have the stamina to work hard and discipline himself to meet the very trying challenges of our time.

Basing the claim in this article on Rav Wolbe’s teaching caused much anguish to his talmidim and family, who knew and repeatedly heard his views on the matter.

[See Parshas Noach from Rav Izek Sher on the spiritual danger of being around people who look at you critically.]

[See Parshas Vayakhel]

Parshas Pekudei: The creative and unique individuality of every Yid

(פקודי לט:ג) וירקעו את פחי הזהב וקיצץ פתילים לעשות בתוך התכלת

The posuk describes with unusual detail how the craftsmen in the Mishkan hammered out thin sheets of gold and then cut gold “threads” from these sheets, which they weaved into the ephod.

The Ramban points out that the posuk elaborates on the process of weaving the ephod in much more detail than is the case with other items in the Mishkan. The Ramban suggests that this is due to great novelty of creating threads out of gold, something never done before.

Based on this Ramban, Rav Simcha Zisel Brodie elaborates on the special affection Hashem has, so to speak, for originality and creativity in a person’s avodas Hashem.[120] That is way the Torah elaborates with much detail on the original and innovative method by which they made the ephod.

Likewise, based on a Ramban in Parshas Ki Savo, Rav Brodie asserts that for kabolas haTorah to be complete it needs to include each individual’s unique experience of kabolas haTorah. While the laws of the Torah are the same for everyone, the understanding of the Torah is unique to each individual since no two people are exactly alike.[121] Elsewhere, Rav Brodie warns that a person shouldn’t abandon his unique style because that will be the beginning of his downfall.[122]

There is an amazing Midrash that highlights the significance of each individual participating in kabolas haTorah. The Midrash says that if even one person was missing the Torah would not have been given. The Ksav Sofer explains that each member of Klal Yisroel has his own unique portion of the Torah and no one can substitute for someone else to take his portion. If one person is missing the Torah that was given to Klal Yisroel would not be complete. Therefore, it was imperative that every single person be there for kabolas haTorah.[123]

Rav Wolbe reinforces this point in a dramatic manner: “If someone considers his uniqueness he should shudder: There is no one else in the whole world who is exactly like him. In fact, from the creation of the world until the end of time there never was nor ever will be someone exactly like him. It is for this reason that a person should feel that the whole world was created for him. Because of his uniqueness he has a unique task in this world that no one else can fulfill in his stead.[124]

One of Rav Wolbe’s talmidim elaborated on this idea. Every person is a one-time creation. This is an amazing chidush that should elevate and bring joy to every one of us. Hashem already had in this world Moshe Rabbeinu, Rambam, Rashi, the Gaon of Vilna etc. and yet he still very much wanted to also have Sammy from Manhattan and Joey from Baltimore in this world. He doesn’t want them to be poor imitations of those giants but rather an accomplished original of Sammy and Itzik with their strengths, natures, and trials and tribulations.[125]

[See Parshas Yisro, Vayechi, Chukas]

Parshas Vayikra: Developing middos: Learned or experienced?

(ויקרא א:א) ויקרא אל משה

The Midrash states that Moshe had ten names: “Yered” because he brought down the Torah to the world; “Chever” because he united the children with their Father, etc. Hashem told Moshe that He will call him only by the name given to him by Basya, the daughter of Pharaoh, i.e. Moshe”.[126]

Rav Chaim Shmuelevitz asks: Why did Hashem choose to call Moshe by the one name that seems to least reflect his greatness? In fact, this name does not even reflect something that Moshe did. Rather, it relates only to what Pharaoh’s daughter did, “Ki min hamayim mishisihu—For I drew him from the water.”

Rav Chaim explains that since Pharaoh’s daughter saved Moshe with mesiras nefesh (at the risk of her life), this character trait of being devoted to others became part of Moshe’s personality.” It does not say that Moshe received lessons in self-sacrifice, nor is there evidence that he won first prize in a “devotion to others” contest. The major contributing factor was that he himself was raised with self-sacrifice. So, in fact, the name “Moshe” reflects his true essence.[127]

Likewise, Rav Chaim continues, the Talmud Yerushalmi states that we learn that Yidden have the character trait of compassion for others from the posuk that states that “Hashem will safeguard for you the covenant and kindness that He swore to your forefathers.”[128] The Torah Temimah asks the obvious question: How can you learn about a characteristic of the Yidden from a verse describing how Hashem treats them? Here, too, Rav Chaim explains that since Hashem treats the Yidden with kindness, this virtue becomes absorbed in their national character. By treating His children with kindness, Hashem is, in effect, presenting them with this character trait as a gift.[129]

Elsewhere, Rav Chaim emphasizes that we see from Chazal that people – and even nations – develop negative traits by being treated negatively. The apathy of Amalek is attributed to the coldness with which Timna, the “mother” of Amalek, was rejected by the Avos.[130]

From this we can conclude that the primary means of instilling the attribute of kindness in children is not by training them to say “thank you,” or holding contests and giving prizes for saying thank you etc.! Rather, one treats them with kindness (perhaps by saying “thank you” to them), and that instills this trait into their essence.[131] In a recent business article, the successful owner of a chain of restaurants describes his version of a trickle-down “middos” program: “My goal is to perfect a model of hospitality that starts with the way I treat my staff.”

Parshas Tzav: Our good intentions do count

(צו ו:יד) על מחבת בשמן תעשה מרבכת תביאנה תפיני מנחת פתים תקריב ריח ניחח לה’

The Gemara in Menochos notes that the term אשה ריח ניחח is used in regard to all the korbonos – the animals brought by the wealthy, the birds brought by the “middle income” people and the meal offering mincha brought by the poor. This teaches us that our offerings are pleasing to Hashem regardless of their monetary value, as long as we have the proper intentions.

The Vilna Gaon uses this concept to explain a difficult to understand statement of Rav Sadya Gaon. Rav Sadya states that תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה. This is usually understood to mean that davening without proper concentration is tantamount to not davening. Some commentators find this understanding difficult to accept. Someone who does not daven at all is considered a rosha. We can’t possibly say the same regarding someone who does daven – even if it’s without proper concentration.

Using the above noted Gemara in Menochos these commentators offer the following novel explanation based on a comment of the Vilna Gaon. Chazal tell us that davening is our substitute for korbonos. The same way that Hashem finds equal favor with the poor person’s offering as he does that of the rich man’s, as long as there is proper intentions, likewise with the davening “offering of the poor man” – i.e., one who davens without concentration. As long as the overall intention of the person is to daven because that is Hashem’s will, then his davening is accepted just like the poor man’s meal offering – i.e., a substance (meal) without a soul (i.e., not a living creature) – גוף בלי נשמה.[132]

 

Similarly, the Chazon Ish has stated that, in our generation, Hashem doesn’t expect from us the same level of davening as was expected in earlier times.[133]

[See Parshas Va’eira on “The upside down world”].

Parshas Shmini: Power should engender obligations, not privileges

(שמיני ט:כב) וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם

The Midrash states that at the moment that Aharon spontaneously benched Klal Yisroel he merited the rights to matnos kehuna and the mitzvah of birkas kohanim for himself and his descendents until techiyas hameisim.[134] What is the connection between Aharon’s benching Klal Yisroel and the privilege of receiving matnos kehuna and the meriting of benching Klal Yisroel until the end of time? My brother, Rav Yosef Sorotzkin, proposes a very insightful connection in his sefer, Meged Yosef.

In most societies, being a member of the priestly class engendered more privileges than obligations. The people’s feeling of subjugation to the priests was considerably stronger than the priests’ feeling of responsibility toward the people. There was, therefore, a danger that if the kohanim were given the entitlement they would also begin to feel like a privileged class. This would then pervert the true meaning and purpose of the institution of kehunah; attending to, and being responsible for, the spiritual needs of Klal Yisroel.

By spontaneously benching Klal Yisroel, Aharon proved that he well understood the true meaning and purpose of kehunah. When he felt that they had a spiritual need to be benched he stepped forward and did it since he felt that it was his responsibility. At this point, it became safe to grant Aharon the rights to matnos kehuna.

This is all well and good in regard to Aharon himself, but how do we make certain that future generations of kohanim won’t get corrupted by their privileges? By obligating them with the responsibility of benching Klal Yisroel they will be constantly reminded that their status primarily confers obligations and not privileges. Giving a berocho is especially suited for this purpose because it is a service that is not limited to kohanim. When a kohen brings a korban for a yisroel he may feel that he is simply “practicing his profession” – after all, no one else can do it. When it comes to benching others, in contrast, that is an act that anyone can do, so when kohanim accept this task as a regular part of their service, it enhances their feeling of obligation.

Perhaps I can expand on my brother’s comments by applying his insights to parents and teachers. There is a similar risk that they will perceive their positions of power and authority as conferring rights and privileges rather than obligations and responsibilities.

I have often had parents ask me: “Don’t I have the right to tell my child …” I ask them back: “Where do you find in Chazal that parents have “rights” on their children? Chazal speak of children as a “pikodon” deposited by Hashem with the parents with many attending obligations. A more appropriate manner for parents to ask this type of question is: “Does my obligation to be mechanech my child obligate me to say to him….?” Thinking of the question in these terms would prompt parents to consider if their proposed actions would serve their child’s needs or their own.

Rav Shlomo Wolbe makes this point forcefully:

We frequently find parents who claim to be taking “educational steps” toward their children when, in fact, there is no connection between their actions and chinuch. The actual underlying motivation for these actions is totally egotistical. Parents will allow themselves to act toward their children with bad middos which they would never dream of exhibiting toward other adults. They will act toward their children with קנאה, שנאה, כבוד, כעס, גאווה… – and mainly with the need and desire for [an unhealthy] degree for control – as if this is a normal way to behave! There is a feeling that our children were put in our control and we have a right to totally control them. They are our “objects” – and their purpose in life is to serve our needs.[135]

[See Parshas Tazria]

Parshas Tazria: An authority figure’s influence is dependent on his relationship with his student/child

(תזריע יג:ב-ג) והובא אל אהרן הכהן או אל אחד מבניו הכהנים… וראה הכהן את הנגע בעור… וראהו הכהן וטמא אתו

The gemarah states that only a kohen can rule on the purity status of tzoraas. Even if the kohen is not proficient in these halochos, a Yisroel talmid chochom tells him what to rule and then the kohen delivers the official verdict.

I heard from Rav Zalmen Yudkin of Kiryat Malachi a beautiful explanation for this requirement. Only a kohen who benches [blesses] a person can then tell him that he is impure. The positive relationship that develops from being benched makes it easier for the person to accept a negative verdict.

The kohen’s need to be sensitive to the metzora even while being involved in ruling on his state of impurity is also found in the following halacha based on this same posuk. The posuk mentions the kohen examining the negah (affliction) twice: (וראה הכן את הנגע … וראה הכהן)

The Meshach Chochma explains this seeming redundancy, based on the Midrash that the kohen avoids declaring the affliction a tzaraas during the seven days that a person is a choson or during yom tov. So the kohen examines the affliction first to see if it has the signs of tzaraas. If it does, he then needs to “examine” the current circumstances of the person (if he’s a choson etc.) to avoid interfering with his simcha by declaring him a metzora. Doing so, says the Meshach Chochma, would violate the principle of דרכיה דרכי נועם – the ways of the Torah are pleasant.[136]

Rav Yehoshua Trunk of Kutna expanded on this idea to teach us the importance of viewing people in context. When noticing a person’s deficiency we should make an effort to also note his many positive qualities, rather than just fixating on the negative. [Perhaps I can add that one should also try to understand the circumstances that may have brought about the deficiency].[137]

[See Parshas Chayei Sarah]

Parshas Metzora: Teaching sensitive topics.

(מצורע טו:ב) דברו אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי יהיה זב

My grandfather, Rav Zalman Sorotzkin (the Lutzker Rov), points out that the command “Speak to bnei yisroel and say to them” (ואמרת אליהם) is unusual. Usually it says “Speak to bnei yisroelsaying” .(לאמור)

The reason for this unusual expression, explains my grandfather, is to impress on Moshe and Aharon that they should not hesitate to teach bnei yisroel the halochos of zov, zovah and niddah. “They shouldn’t be concerned with the grumbling critics who claim that discussing such issues openly is a violation of mussar and tznius. Heaven forbid that they pay attention to such arrogant statements. Rather they should respond with the posuk: ‘For the paths of the Hashem are right, and the just walk in them, but transgressors stumble over them’ (Hoshea 14:10)” [i.e. if it’s done in the proper manner and proper intentions it will not be a stumbling block]. In fact, later in posuk 31 Hashem instructs Moshe and Aharon: והזהרתם את בני ישראל מטומאתם, “you are to warn bnei yisroel regarding their state of tumah,”

There are leaders, continues the Lutzker Rov, who avoid instructing the people regarding taharas hamishpacha and other similar topics for reasons of tznius and chasidus. On this very attitude the Gemara says: Who is considered a foolish man of piety [חסיד שוטה]? For example, it is one who sees that a woman is drowning in a river, and he says: It is not proper conduct to look at her while she is undressed and save her (Sota 21b). The Chofetz Chaim himself, relates the Lutzker Rov, traveled all the way to Vilna in his advanced years and spoke in the shul to 5,000 women about taharas hamishpacha [laws of family purity].[138]

Several years ago, a colleague told me that he was going to be giving a presentation on sex therapy to a group of frum therapists. He related that during the discussions he had with the organizers of the conference someone suggested that in the interest of tznius the presentation should be given separately to men and women. Others objected that this was going back to the “dark ages” when these issues were swept under the rug. The speaker asked me for my opinion.

I shared with him what my grandfather wrote about the importance of discussing openly information that is essential for people to know. However, that doesn’t mean that tznius becomes irrelevant. Unless a cogent argument could be made why there would be an educational benefit for presenting this issue to a mixed audience then tznius should indeed dictate that it should be presented separately.

There is a similar discussion regarding learning sensitive topics with children. Rav Chaim Kanievsky related that a yeshiva asked the Chazon Ish whether to learn gemorahs that discuss sensitive topics with younger talmidim [students]. “Learning Torah can’t harm someone” he responded. “One should explain it briefly and if the student asks questions about it the teacher should respond; When you get older you will understand.”[139] Rav Chaim emphasized that the rebbi should avoid saying anything that isn’t true.

Similarly, Rav Shlomo Zalman stated that it forbidden to lie when teaching Torah which epitomizes truth. He also suggested saying a truthful statement without elaboration.[140]

A related issue, which is beyond the scope of this conversation, is at what age and in what manner children should be given more detailed information on these issues.[141]

 

 

Parshas Acharei Mos: An expanding self

(אחרי מות טז:יז) וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל

The Kohen Gadol brought three bulls as sin-offerings on Yom-Kippur. The first bull was for himself and his family. The second bull was for himself, his family and for his fellow Kohanim and the third one for himself, his family, for his fellow Kohanim and for all Klal Yisroel.

In his sefer Meged Yosef, my brother Harav Yosef, asked why does each of the three korbonos add to the previous korbon, so that there are three korbonos for the Kohen Godol and his family? Why wasn’t there a separate korbon for each group? Additionally, why is the first korbon for himself and his family and not for the Kohen Gadol alone?

It is obvious, explains my brother, that one can’t bring a sin-offering on behalf of someone else. After all, can someone do teshuva on behalf of someone else? So how does the Kohen Gadol bring the sin-offerings on Yom Kippur on behalf of others?

The answer is that the avodah [role] of the Kohen Gadol on Yom Kippur is to expand his “self” to eventually include all of Klal Yisroel so that his efforts on their behalf is really tantamount to doing for himself. That is why all three sin-offerings were indeed בעדו – for himself. This was achieved gradually, first his “self” included only his family. Then it expanded to include his fellow Kohanim and then it expanded further to include all of Klal Yisroel.

With this we can understand why the first korban included his family and not just himself. If his sense of self hadn’t yet expanded to include his immediate family, then it wasn’t likely to ever expand to include all of Klal Yisroel![142]

Rav Wolbe describes the process of marriage in a similar manner. A single person, even someone who observes all the mitzvos doesn’t need to integrate someone else’s life with his own. Children living in their parent’s home are not responsible for other people’s lives. Children are cared for by their families, they are not responsible for the care of others. Despite kibud av v’eim, the focus is on the individual child – to prepare him for the day when he will be responsible for the welfare of his family.

When someone marries, he becomes responsible for others. This doesn’t mean that he gives up his individuality and self. Rather the “self” expands to include others.[143]

In a similar vein Rav Shimon Shkop states that, superficially, it would seem that loving one’s self and loving others are incompatible. This can’t be possible because Hashem demands both from us. In truth, the love for self is the foundation for the love of others as the “self” expands to include others. For many, the self expands to include their family. For those at a higher level it expands to include their community and for some even Klal Yisroel.[144]

When one hears at the levaya [funeral] of a great person that “he didn’t have a self!” it should be taken as hyperbole and not literally. The person certainly had a self, but it was a very broad self, including many people!

 

Parshas Kedoshim: The role of kibud av in preserving the mesorah

(קדושים יט:ג) איש אביו ואמו תיראו

Rav Shach cites early commentators that the foundation of kibud av v’eim is to facilitate the transmission of the mesorah of Torah and emunah from generation to generation. This mesorah is founded on our appreciation of and accepting the superior authority of earlier generations. If someone is alienated from his parents, then the next step is the complete severance of the chain of mesorah.[145]

I would add that it follows that it is incumbent on parents to give priority to carefully nurturing their relationship with their children in order to preserve their ability to transmit the mesorah. In fact, the Sefer Chassidim points out that in this parsha it states: איש אביו ואמו תיראו – Every man: Your mother and father shall you revere. The word איש is singular so it should continue with תירא, not תיראו which is plural. He explains that the parents are included in the commandment – i.e., they need to do their part in facilitating their children’s revering them; by not provoking them to the point that the children will not be able to restrain themselves from rebelling.[146]

This point was forcefully made by HaRav Shmuel Yaakov Weinberg:[147] “Listen to me carefully please. We are living in an age where the most important thing we as parents have going for us is the personal contact and caring we have with our children. We no longer have any other method of discipline… [If you] send them out … you are hurting yourself worse than you are hurting them… Since the greatest effect we have on our children is through our personal relationship with them, the first and most important thing that a mother and father must do for that relationship is to win their affection, loyalty, and care. And you cannot do anything that in any way diminishes that feeling of affection, loyalty and care. You must give that first and greatest priority of all.”

Chazal tell us that provoking children in a manner that will likely lead to them acting disrespectfully is a violation of a posuk in this parsha: ולפני עור לא תתן מכשול – You shall not place a stumbling block before the blind.[148]

There are, of course, other fundamental reasons to treat children gently and lovingly. The Torah obligation to treat others kindly and respectfully applies to one’s children as well. This may come as a shock to some parents. In fact, the notion of “ownership” over children is often justified as being conferred on them by the mitzvah of kibud av v’eim. This perversion of the mitzvah of kibud av v’eim was condemned years ago in the Sefer Habris (Rav Pinchos Eliyohu of Vilna, 5547):

There are people who are careful not to hurt anyone’s feelings; in fact, they treat everyone with love. Yet they hurt their own children’s feelings. They say that ‘this behavior isn’t sinful since Hashem put them in my hands and He compelled them to accept my discipline – as it says, ‘Honor your father…,’ and my intention is to discipline them in the ways of the Torah.’ But, in truth, their words are neither logical nor according to the Torah, for why should their children not be included in the commandment of ‘love your neighbor as yourself?’…. The truth is that … one is punished more severely for hurting a relative, and therefore one who unjustly causes pain to his own child will be punished more harshly.”[149]

Around this time (May 31, 1850) a writer for The Morning Chronicle (London) reported on a parental attitude in the general population like the one lamented by the Sefer Habris:

It is evident to all who take any pains to read the indications of the feelings of the populace that they are impressed with the believe of their having a right to inflict almost any amount of corporal violence on their wife or their children. That anyone should claim to interfere with this supposed right causes them unaffected surprise. Is it not their wife or child? Are they not entitled to do as they will with their own? These phrases are not, to their apprehension, metaphorical. The shoes on their feet, the cudgel in their hand, the horse … that carries their burden, the wife and children, all are “theirs” and all in the same sense.[150]

More recently, a mechanech who gave parenting classes asked Rav Chaim Kanievsky what points he should emphasize. Rav Chaim instructed him to stick to the basics. “Tell them that the halochos of bein adom le’chaveiro apply to their children also. What’s more, children are not able to be mochel. There is no heter [dispensation] to shame or insult a child. The belief that a parent owns the child and, therefore, is permitted to harm him, is incorrect. This is so obvious that it shouldn’t need to be said.”[151]

In a practical vein, the Peleh Yoetz and, more recently, Rav Chaim Friedlander recommend “not noticing” or overlooking children’s [minor] misdeeds so as not to be constantly criticizing them.[152] Likewise, the Sefer Chassidim instructs parents to refrain from asking their children to do tasks they find too difficult to do.[153]

Taking this advice seriously will surely enhance a parent’s ability to transmit the mesorah to the next generation.

[See Parshas Behar]

Parshas Emor: Setting an example in the context of a loving relationship

(אמור כא:א) ויאמר ה’ אל משה, אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם, לנפש לא יטמא בעמיו.

רש”י [מהו כפל הלשון “אמור – ואמרת”?] “להזהיר גדולים על הקטנים”.

Hashem instructs Moshe to warn the Kohanim to avoid tumah (becoming ritually impure). The pasuk uses a seemingly redundant word: “Say to the kohanim and say to them…”

To explain this, Rashi writes that Moshe is bidden to charge the adults with the responsibility of ensuring compliance with these laws on the part of the youngsters. Meaning, the adult kohanim should warn the children regarding the laws of tumah and tahara (ritual purity and impurity).

Rav Zev Cohen elaborated on this idea by focusing on the word להזהיר which usually means to warn. It is also related to the word זוהר which means to radiate. The adult, whether a parent or a mechanech, needs to radiate from within himself with a captivating light onto his surroundings. His primary mode of influence is via his shinning example rather than by commands and orders.[154]

The indispensable role setting an example plays in chinuch is highlighted by an amazing explanation by Rav Shimon Schwab.[155]

Parshas Naso’s Haftorah (Shoftim 13:2-25) discusses the birth of Shimshon Ha’gibor (Samson), and the instructions that his parents received from a maloch (angel) prior to his birth. The Navi (Shoftim 13:3) relates that a maloch came to Shimshon’s mother and told her that she was going to have a special child, who would be a nazir. That meant that for the boy’s entire life he would live as an ascetic – he would not be able to drink wine or cut his hair.

When the woman related this incredible episode to her husband, Monoach, he davened to Hashem, “Yovoi na oid ailaynu v’yoreinu mah na’aseh l’nar hayulod – Please send the maloch to us again, and teach us what to do with this [special] child who will [soon] be born (Shoftim 13:8).”

The maloch then appeared to them a second time and told the father, “Mikol asher amarti el haisha tishomeir – Whatever I told your wife [the first time that I appeared; that] is what you should do.” The maloch then shared with Monoach some halachos about nezirus. Upon hearing these instructions, Monoach expressed his gratitude to Hashem for the additional directives.

Rav Schwab asked several questions on this sequence of events:

* To begin with, why did Monoach want the maloch to visit him? Didn’t he trust his wife to relay the instructions properly?

* Additionally, why did he need assistance from a maloch as to the laws pertaining to a nazir? He could have read them directly from the Torah!

* Most difficult to understand is – what additional guidance did he receive during the second visit of the maloch? The maloch merely repeated what he had already told Monoach’s wife?

 

Rav Schwab offered a fascinating interpretation as to the request of Monoach and the response of the maloch. He explained that Monoach was troubled by the fact that he was being asked to raise a child with a set of halachos that he would not subscribe to. He asked Hashem, “How can I raise my child as a nazir when I myself will be drinking wine? How can I possibly be mechanech my son when I am following a different set of rules?”

During the second visit of the maloch, said Rav Schwab, he told Monoach, that he, Monoach, should also assume the role of a nazir. Mikol asher amarti el haisha tishomer – YOU should do all that I told the woman. Hashem agreed that Monoach would have great difficulty raising a child with different standards than he himself would ascribe to and instructed him to take upon himself all the stringencies of a nazir.[156]

The most common vehicle for delivering our chinuch messages is the spoken word. Rav Schwab points out that the power of our words pales in comparison to the effectiveness of a personal example. Values and middos tovos (good character traits) “are caught not taught.” We transmit best to others what we practice ourselves.

I saw in the name of Rav Yaakov Kaminetzky that the word השפעה (influence) is related to the word שיפוע – incline or slope. When a person acts in an exemplary manner his influence flows down to those around him.

Missing ingredient

While the importance of setting an example in chinuch is often preached (if not as often practiced), there is a crucial and indispensable ingredient that is often overlooked. That is the need for the example to be set in the context of a warm and loving relationship. Otherwise, what is to motivate the child or student to follow the example? After all, we are all aware of many situations where children grew up in the presence of parents who set exemplary examples, but the children seemed disinterested in following the example.

Rav Shach and Rav Wolbe both emphasize that the example being set needs to be in the context of a warm and loving relationship.[157]

One of Rav Wolbe’s talmidim made the insightful point that a positive example in the absence of a loving relationship is not only ineffective, it is counterproductive. The child’s resentment and anger at the parent will actually motivate him to act contrary to the positive example set.[158]

Effective chinuch requires setting a positive example in the context of a warm and loving relationship.

 

Parshas Behar: Sensitivity to the feelings of children

(בהר כה:יז) לא תונו איש את אמיתו

Hashem commands us not to aggrieve our fellows (ona’as devorim). Rav Shlomo Zalmen Auerbach informs us that this prohibition includes threatening a young child in order to get him to behave properly. “Should the fact that a child is too young to protest,” asked Rav Auerbach, “transform the prohibition to less serious than the halochos of tefillin or Yom Kippur”?[159]

Without getting into the exact parameters of this halacha, this comment by Rav Auerbach should sensitize us to the serious prohibitions that can result in hurting a child’s feelings when not specifically sanctioned by halacha.

A similar sensitivity is related regarding the great gaon and tzadik, Rav Motel Pagremanski. He was hesitant to ask a child to do something for him because he feared that the child didn’t really want to do it but was too embarrassed to say so. He was concerned that doing this may involve, to some small degree, the prohibition mentioned in this week’s Parsha regarding an eved ivri: לא תרדה בו בפרך – do not subjugate him.[160]

These sensitivities should disabuse us of a common misperception among parents that the mitzvah of kibud av v’eim and the obligation of parents to be mechanech their children gives them “ownership rights” on their children allowing them to use any method they choose to use.

Rav Wolbe strongly condemned the fallacy of parents having “rights” regarding their children. Children are a pikadon, deposited in the parents’ care by Hashem. The parents have obligations regarding the child’s care and chinuch, not rights! Rav Wolbe said that it would grate his ears when he heard a parent say, “my child” or even “I have children”! These misguided feeling of ownership, asserted Rav Wolbe, causes parents to demand respect under the guise of chinuch.[161]

Rav S. R. Hirsh expressed this idea by proclaiming to parents: “Your child doesn’t exist for your sake, rather, you exist for your child’s sake.”[162]

Rav Steinman wrote a very powerful letter regarding the application of the issur of ona’as devorim to one’s children or students:

Rav Aaron Leib Steinman has written a letter for teachers and parents, warning them about improper treatment of students and children. He says that the letter was prompted by the many tragedies and illnesses which have hit the frum community. Many Torah scholars suddenly require yeshuos of one kind or another — children who can’t make a shidduch or aren’t blessed with children, or became seriously ill, etc. They inevitably turn to Rav Steinman and other gedolim for advice and blessings.

“I wondered much,” said Rav Steinman, “What is going on? I tell people who need a yeshua to try and remember if they hurt the people closest to them …. A father sometimes thinks that he can slap his son, or he can insult his wife. He thinks it’s permitted because after all, they’re his… teachers also think that they have the child’s benefit in mind when they criticize him and tell him off and even humiliate him. Everything is done in the name of well-meaning mussar and rebuke which he is responsible to do. But that’s not the case.” …

Rav Steinman then mentions the prohibition of ona’as devorim, saying it is more serious than harming another financially. “It applies equally between a man and his wife and a woman and her husband. Ona’as devorim is even worse when said to a woman, because she is easily hurt and cries. This includes all kinds of hurtful words, especially hurting a widow and an orphan.”

“The opposite of this is chesed. The merit one can gains from it is immeasurable. The Rosh at the beginning of Peah explains that Hakodesh Baruch Hu especially desires mitzvos that bring good will among mankind more than mitzvos bein adom lakono.

During the conversation which preceded the letter, Rav Steinman explained the difference between earlier and later generations: “In the past, teachers would teach the student how to learn Torah. They would educate him properly and correct him if they saw he wasn’t behaving as he should. Today, every teacher has to control classes of 40 children, and when they make noise or disturb, he strictly tells them off even to the point of humiliating him. He doesn’t do it to educate the child but to keep order in the class, and to vent his ire on the troublesome student.

“Until today, we thought that the kapeidas against us came from the elderly clerk in the grocery store. The problem is that we’re hurting our children and our students, the people who are the closest to us, even if we do it in all innocence.”

“People are moreh heter to themselves, such as when a teacher or rav say they have to humiliate someone to ensure discipline. But it’s not that way. We can only do whatever is necessary to prove his point, but not to humiliate another! It’s even more serious when the humiliation is done in public. “A rav or teacher must get his point across, but in a way that doesn’t embarrass the student. Generally, the one who feels he is being humiliated, will pay him back double. What the teacher said is certainly in the category of ona’as devorim. One must be very careful with this. Parents also shouldn’t embarrass their children.” …

Rav Steinman signs off his letter, “One who is careful not to hurt other people, all the blessings mentioned in the Torah will befall him and he will enjoy a pleasurable life in This World and the Next”.[163]

[See Parshas Kedoshim].

Parshas Bechukosai: The curse of not being believed

(בחוקותי כו:לו) ורדף אתם קול עלה נדף ונסו מנוסת חרב ונפלו ואין רודף

Rabbi Mordechai Kamenetzky relates a homiletic interpretation of this verse.

No One To Hide From – Rabbi Mordechai Kamenetzky [164]

This week we read the Tochaha, a series of unimaginable curses that, with prescient clarity, foretold the horrors that were destined to befall our people in its wanderings in exile.

Listen to the tales of the Inquisition, the cruelty of the crusades, and the horrors of the Holocaust. They reflect the Torah’s stern admonitions of a wayward nation cast asunder from the land of its inheritance. It tells of the destruction of cities and the starvation their citizens. And one of those curses is about running from our enemies. “And you shall run the flight of one who flees from a sword, yet no one is pursuing you” (Leviticus 26:36). Simply explained, the Torah is telling us of the inherent fear that we shall have from the suffering that we have endured. We shall run at the slightest thought, even when there is no one in pursuit.

Recently I saw a question: Is it not better to run from a figment of imagination than having to flee an actual pursuer? All in all, the imagination can not brandish a weapon!

As I listened to a survivor tell the tale of his survival and its aftermath, I wanted to offer a homiletic interpretation.

 

Al Feurstein is a retired businessman who volunteers in our yeshiva’s financial office. But more than that, he is a Holocaust survivor who recently told the story of his ordeals of concentration camps and death marches that wracked his 16-year-old body but were unable to conquer his faith and conviction.

After enduring years of unspeakable horrors, the war ended and Al arrived in the United States. With the help of relatives, he resettled in Laurelton, New York. A few weeks after his arrival, he was invited to speak at his cousin’s synagogue. As he recounted his personal story and detailing the atrocities perpetrated by the Nazis and their willing civilian executioners, mouths fell open in literal disbelief. News had reached the US of mass murders and barbarism, but never had these congregants heard in full detail how men born to human mothers performed such horrific crimes.

What happened after his talk back then was most depressing, compounding the terror of his experience a hundredfold. A few prominent members of the congregation approached him. “Al, my dear boy,” they coddled him. “You couldn’t have seen and experienced those tales you told! We are sure you are shell-shocked from the terrible hardships you endured. After all, it could not have been all that bad.”

The worst curse may actually be when no one believes that the other calamities happened. Perhaps that is also included in the curse “no one shall pursue you.”

…. We can do our best to hear, too, the pain and suffering of those who cry to us, to make sure we understand the pursuers behind the pain.

I would like to add that people who have experienced family trauma in childhood may find it especially challenging to find validation for their experiences. During childhood the children’s complete dependency on their caregivers makes it psychologically impossible for them to recognize the trauma. They rather believe that their negative experience (even if it’s clearly abusive) is due to their own misbehavior than believe that the caretakers who they are dependent on are capable of abusive behavior (this is called “the Stockholm Syndrome”). When they get older the perpetrators of the trauma are unlikely to acknowledge that it ever happened so they themselves doubt their own experiences. They are often criticized for not putting their negative experiences behind them and moving on.

This brings to mind an amazing vort I heard from my cousin, Rav Eliyohu Meir Sorotzkin, Springfield Rosh HaYeshiva, in the name of his father-in-law Harav Hagoan R’ Shmuel Berenbaum.

The posuk in Parshas Mishpatim (24:10) states: ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטהר. – Moshe, Aharon and the zekainim went up to Har Sinai and saw an image of Hashem with his feet on a building block of sapphire. Rashi explains that this was block was in front of Hashem during Klal Yisrael’s enslavement to constantly “remind” Him of our enslavement with building blocks – indicating that He was suffering along with us.

Asked Rav Birnbaum, why were Moshe and Aharon shown this image at the time of kabolas hatorah? It would seem more appropriate to have shown this image during Klal Yisrael’s enslavement in Mitzrayim,

Rav Birnbaum explained that a person who is very sensitive to the suffering of his friend will usually only experience this sensitivity during the time of the suffering. Once the situation is resolved he will rejoice with his friend and then move on with the suffering forgotten. For example, if his friend lost his job he will commiserate with his friend, give him chizuk, lend him money and help him find another job. Once his friend finds a job, perhaps even a better job, he rejoices with his friend and the period of unemployment is forgotten. Hashem, however, knows that the person is still carrying the scars of that trauma for a long time after. Even when Klal Yisrael was rejoicing with the momentous occasion of receiving the Torah, Hashem shows that He realizes that Klal Yisroel is still suffering the scars of shibud Mitzrayim.

There are important chinuch lessons here. People who have suffered childhood trauma are often told to “just put it behind you and move on.” Most people are not aware of the conditions required to accomplish this feat. We can look at nichum aveileim as a template of how to come to terms with loss and trauma. For seven days the mourner is enveloped in validation of his or her loss by numerous people: relatives, friends, neighbors, coworkers etc. Everyone tries to highlight the enormousness of the loss. After the seven days there are occasional commemoration periods – at the shloshim and then yearly – indicating the expectation that the loss is never completely put behind you. These validations of the loss are, paradoxically, what allows the mourner to move on.

Contrast this with what usually happens with childhood abuse. The abusers are highly unlikely to acknowledge the abuse while it’s occurring and most often persist with the denial forever after. Others can’t validate the child’s experience because they are unaware of its occurrence. Most surprising for most people, the victims themselves resist awareness of the abuse.[165] Without validation of the trauma it is impossible for victims to put it behind them!

 

Parshas Bamidbar: Individuality vs. group affiliation

(במדבר א:ב) שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם במספר שמות

Hashem commanded Moshe to count Klal Yisrael “by number of the names.” My brother, Harav Yosef Sorotzkin, Rosh yeshiva of Yeshivas Meor Eliyohu and mechaber of sefer Meged Yosef on the Torah, points out that there appears to be a contradiction in this command. Being “a number” epitomizes the insignificance of the individual (“in this school you are nothing but a number!”). A name, by contrast, epitomizes the unique individuality of the person. This was particularly true at this point in history where a person’s name was Divinely inspired to indicate his personal qualities (Sforno). How can the same counting highlight both the impersonal nature of counting by number and the unique individuality of counting by name?

This seeming contradiction, explains my brother, emphasizes a crucial quality of Klal Yisrael. Each person retains his individuality even while recognizing that the source of his unique abilities stems from his belonging to Klal Yisrael. A person needs to maintain this duality of nurturing his unique individuality – his unique name – without drifting away from the boundaries inherent in being a member of the Klal – a number.[166]

With this understanding we can appreciate that when Hashem blessed Avrohom He compared Klal Yisrael to both the stars and to sand. Each star is unique with its own name – (תהלים קמז:ד) “לכולם שמות יקרא” – while each grain of sand is insignificant and only achieves importance when combined with many other grains of sand. So too each Yid has both the quality of stars (his unique individuality) and of a grain of sand (achieving his importance via his affiliation to Klal Yisrael).[167]

My brother then takes this idea to another level by pointing out that the beginning of the posuk of “לכולם שמות יקרא” – that Hashem gives names to the stars, states that He counts the number of the stars – מונה מספר לכוכבים. Which is it, a name or a number? The answer, explains my brother, is that superficially speaking, each star looks indistinguishable from the other stars. It is only when someone gets older and wiser does he come to understand that each star is very much unique.

Taking this idea up another notch, my nephew pointed out that the previous posuk says that: הרופא לשבורי לב, ומחבש לעצבותם (תהלים קמז:ג)- He is the Healer of the broken-hearted, and the One Who binds up their sorrow. Mental health professionals have often traced depressed states to feelings of insignificance and worthlessness, i.e., viewing oneself as an insignificant number. Gaining an awareness that one is, in fact, a significant and unique individual is the beginning of healing. One can learn this important lesson from the stars which, from a distance, appear similar to each other but, in reality, are very different. This then is the message to the broken hearted: Similar to the stars, your perception of insignificance is an optical illusion. In reality, you are very unique![168]

Parshas Naso: Appreciating the small steps

(נשא ד:כב) נשא את ראש בני גרשון גם הם

Each one of the three Levi families had a specific task in disassembling the mishkon and carrying its parts during Klal Yisroel’s travels in the midbar. When instructing Moshe regarding the task of the Gershon family, Hashem says: Count [literally; lift the heads of] the Gershon family also…

Asks Rav Moshe Feinstein: Why does it add “also” (גם הם)specifically for the Gershon family? In answering this question, Rav Moshe expounds on a very important chinuch lesson. Many people, observed Rav Moshe, fail to maximize their potential, or even fail to do the minimum, because to them success means doing amazing things perfectly and if they can’t do that then there is no point to do the average achievements that they are capable of doing. So they won’t learn at all because they don’t believe they’ll ever become a great talmid chachom. They also don’t give tzedakah because the amount they can afford to give seems to them insubstantial in regard to the needs of the person asking for a donation.

There was a similar concern, explains Rav Moshe, that the Gershon family will feel that the Kehos family had to be counted because they had the prestigious task of carrying the aron so their work was significant. Their own task of carrying the planks of the mishkon may seem to them as insignificant in contrast, and as a result they may see no need to be counted and they certainly won’t do their tasks joyfully.

It is for this reason that Hashem emphasized they also needed to be counted, because this way they will realize that their task is also important. They will understand that anyone who does his duty לכבוד שמים is doing something significant. After all, the aron requires the mishkon and the mishkon requires the aron.[169]

This vort has important chinuch implications. Many people believe that less than perfect is zero, and less than the most is valueless, and less than everything is nothing. In truth, less than perfect is imperfect, and less than the most is simply less than the most and less than everything is something. The task that every member of Klal Yisroel has – no matter how unglamorous – is crucial for Klal Yisroel’s mission.

This brings to mind something I read regarding the invasion of Normandy in World War II. Because of various mishaps, the Allies ended up having only one serviceable harbor to bring in war materiel for the troops pushing toward Germany. General Patton’s tanks were racing across France and presented the greatest danger to the Nazi regime. However, their advance was hampered by lack of available fuel for the tanks. There was a transportation unit of black troops (who weren’t permitted into combat units at that time) which was given the task of rushing fuel from the one functioning port to Patton’s tanks. These soldiers would fill up jerry cans with fuel at the port and race across France “merely” to catch up with Patton who was anxiously waiting alongside his stalled tanks. They would gas up the tanks and race back to the port. These unglamorous troops with a very unglamorous job played a vital and indispensable role saving civilization from Nazi tyranny and brought a quicker end to the Nazi’s extermination of Jews. It is doubtful if these troops appreciated, at the time, their vital contribution to the war effort. It remained for future historians to fully appreciate their important role in defeating the Nazis.

Thus far we have focused on appreciating every small positive step we take in our life journey. There is an astonishing vort from Rav Elya Lopian that takes this idea much further – the importance of adequately appreciating it when we “merely” resist temptation.

The gemora in Berochos learns from a posuk in this Parsha that if a Sota who is required to drink the Sota waters is found to be “clean” she receives special blessings. For example, if she is childless, she will be blessed with a child etc.

Asks Rav Lopian, we aren’t talking about a tzadekes! We are discussing a woman who secluded herself with a man her husband specifically warned her to stay away from. Surviving drinking the Sota water only proved that she refrained from actual intimacy but how does it make her worthy of a reward?! Rav Lopian gives two amazing explanations. First, the Sota was subjected to a very humiliating experience which is, in itself, an atonement for her misdeeds and can qualify her for a reward. Second, the fact that she went so far as to secluded herself with a man her husband specifically warned her to stay away from, indicates that this is a woman who has extraordinary urges in this area. If she none-the-less resisted temptation when she had the opportunity to give in to her urges – she indeed deserves a reward. This is because a person is judged according to the level he is on and his particular circumstances.[170]

Parshas Beha’alosecha: The positive side of taking and complaining

(בהעלותך יא:יב) האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את הינק על האדמה אשר נשבעת לאבתיו

Bnei Yisroel complained to Moshe Rabbeinu that they were tired of eating the manna. Instead they demanded meat. Moshe got upset and asked Hashem: Did I conceive all these people, did I bear them, … where am I to get meat to give to all these people when they weep to me saying, “give us meat to eat!”

The obvious question is, If Moshe Rabbeinu had given birth to them, would he then be able to procure meat for them in the middle of the desert?!

Rav Chaim Shmulevitz explains that the faith that children put in their father that he will do everything possible to care for them instills in the father the ability to get them what they want. He cites the Sforno that it’s the children’s perception of the father as the one who loves them and who will do everything in his power to benefit them that gives him the authority to guide them.[171]

Likewise, Rav Shlom Zalman Auerbach explains that, for a child, a father will make every sacrifice to get him the meat he desires.[172]

This can put children’s complaints and demands in a new perspective. Rather than reflecting entitlement or chutzpah it may reflect children’s healthy expectation that their parents will do all they can to provide for their needs.

These contrasting perspectives are explicitly spelled out by the Shelah Hakodosh in Parshas Matos. The Torah relates that Klal Yisroel mobilized for a battle with Midian. The posuk uses the expression וימסרו [they were “handed over”], implying that they were involuntarily conscripted. Rashi explains that since Bnei Yisrael were told that Moshe would be niftar after the battle, they wanted no part in an action that would bring that about and so were taken against their will. In Rashi’s words: This serves to tell you in what high esteem the shepherds of Klal Yisroel were really held – how dear they were to them. Up until they had heard of his approaching death what does it state? That Moshe felt constraint to exclaim about them. “they are almost ready to stone me”! עוד מעט] וסקלוני]. But when they heard that Moshe’s death was associated with execution of vengeance against Midian they refused to go to war until they were “handed over” against their own will.

The Shelah points out that from Rash’s wording it sounds that the threat of stoning was part of the evidence of the love and esteem of Klal Yisrael for Moshe Rabbeinu. How, wonders the Shelah, can such extreme complaining be a sign of love and esteem?! Explains the Shelah that such demands of leaders can, in fact, be understood in two ways. The most obvious explanation is a lack of appreciation and trust. But another, less obvious explanation, is that a nation that sees its leader as a being their “father” will feel it only natural to demand that he provides for their needs – even for more than just basic necessities. This is why Moshe Rabbeinu said, “Did I conceive all these people?”

Up until battle against Midian it wasn’t yet clear which of these two explanations applied to Klal Yisrael’s demands of Moshe Rabbeinu. When they resisted joining the fight against Midian it revealed that all their complaints were the result of their relating to Moshe as a father and patron.[173]

Similarly, Rav Shlomo Heiman writes that perhaps we see ourselves as superior to the generation of the midbar who were known as the dor deiah because we don’t complain to Hashem as much as they did. But truth be told, it was davkah because of their high level of emunah that caused them to sincerely feel that Hashem was their father and therefore there is Who to complain to. By us, it isn’t a higher level of emunah that holds us back from complaining. Rather, unfortunately, it is our lower level of emunah that makes us forget, chas vesholom, that we have a Father, and therefore we don’t feel that we have who to complain to.[174]

These ideas can perhaps help parents be more tolerant when their children seem to be insufficiently appreciative of what their parents do for them. It is certainly important for children to develop the midah of hakoras hatov even regarding what they receive from their parents. But many parents are upset if their children are less appreciative of their efforts than they would be for similar efforts made on their behalf by a friend.

We see from the above that, in fact, this is not something a parent should wish for since it is indicative of a lack of closeness.

Rav Chaim Shmulevitz brings out this point regarding the story of the two mothers during the reign of Shlomo Hamelach who each claimed that a newborn baby was theirs. What, wondered Rav Chaim, was the mother who was lying trying to accomplish? She knew it wasn’t her child! If she wanted a baby, she should have adopted one. Rav Chaim explains that people want children in order to have the opportunity to give – because no one knows how to take as much as children do. But this is only by a natural child. A child who knows he’s adopted won’t be as comfortable taking. The lying mother wanted to have a child who believed she was his natural mother so he would comfortably take like a natural child!![175]

 

 

Parshas Shlach: Sometimes a mechanech needs to say yes to a bad idea

(שלח יג:א) שלח לך אנשים

Rav Yissocher Frand cites an amazing vort from Rav Motel Katz, late Rosh HaYeshivah in Telz which highlights a powerful lesson in chinuch.[176]

The Gemara states: “Just as it is a mitzvah to say something (rebuke) which will be heard and accepted, so too it is a mitzvah to not say something which will not be heard and accepted” [Yevamos 65b].

Rav Motel explained that this principle is illustrated in Parshas Shlach. The pasuk says, “Shlach lecha” – send out for yourself. Rashi explains that Moshe was instructed to send out the spies “for your own sake”. In effect Hashem was telling Moshe, “I know that no good will come of this. Spies are not necessary; they will ruin things; they really should never be sent out… But if you want to send – then you go ahead and send them to satisfy your needs.”

Rav Motel asks, if it was so clear that this was not the way to proceed and that the mission had all the markings of a disaster, then why didn’t Hashem say straight out “Do not send the spies!”? Forget the people’s clamoring and yelling that they do want spies; if it was clear to Hashem that it was a bad idea then He should have forbidden them from sending out spies! He could have told the people, “Sorry. I am Hashem. I know better!”

The answer, says Rav Motel, is that the people were not on the spiritual level where they were ready to hear that. It would not have helped. Moshe could have given the people that message from Hashem but they were not spiritually sophisticated enough to appreciate the message. They would have countered, “What do you mean that we are not sending spies? Everyone knows that the way to conquer a country is by sending spies and gathering intelligence!”

Under such circumstances, there was no other choice but to let them have their way. Objections would fall on deaf ears.[177]

Rav Frand relates the story that prompted this vort from Rav Motel Katz: The incident that Rav Motel related (in his writings) occurred at the Telshe Yeshiva in Cleveland (presumably sometime in the 1950s). The incident, which was an applied example of the above lesson, was as follows: “I was asked by the students of the Yeshiva to permit them to daven Ma’ariv early. They requested that the established schedule of the Yeshiva be changed for the evening. Why did they wish to change the Yeshiva’s prayer schedule? So that they could listen on the radio to the Championship Prize Fight in New York to hear who wins.”

Imagine if students came to the Rosh Yeshiva today to ask that the Yeshiva prayer times be changed because of the NBA Playoffs!!

Rav Motel explained: “I knew full well that it was inappropriate to change the time of Ma’ariv and the Yeshiva’s schedule for a Heavyweight Prize Fight between people who are trained to hurt and injure one another.”

But what did this great product of Lithuanian Yeshivas — this product of Telshe in Europe — decide to do? What did Rav Motel respond to the request to daven Ma’ariv early so they could listen to the fight on the radio?

“I could not stop them and prohibit them from doing this. I knew that this was not the time to say no. Famous and respected people come from all over the country to be present at a Heavyweight Championship Fight, to get ringside seats. A thousand people come from all parts of the country! This prizefight was viewed by the masses as an event of major proportions! It is difficult to forbid it. I could not say no because they would not know where I was coming from and they would not understand my reasoning.”

The majority of students in the Telshe yeshiva in the 1940s and 1950s came from public schools. They came to Telshe from small isolated communities. High-level Torah study was just beginning to take root in America. They had not achieved the spiritual level whereby they could understand the idea that watching two people hitting each other in a boxing ring is a foolish pastime. To get up in the Yeshiva and castigate such activity as stupidity and nonsense would fall on deaf ears.

Rav Motel could not consider what his teachers in Europe would think about changing the time of Ma’ariv to accommodate such an event, because he knew that his students were not at the level of his teacher’s students. His students at that time were not ready to fully appreciate priorities based on Torah values.

That is Chinuch: Knowing when to say and when not to say — knowing one’s children and one’s students and knowing the time and the mentality prevalent in the era in which one is teaching. That is Chinuch!

In the great Yeshiva of Telshe, ‘Chinuch’ in that situation was to schedule Ma’ariv early so that the students could listen to a prizefight on the radio.

I would not have believed this story [Rav Frand concludes] if I had not seen it written by Rav Motel himself. This is a great tribute to the pedagogic wisdom of Rav Motel Katz, zt”l. It is a tremendous insight into the meaning of being an educator or a father or a Rebbi or a Rosh Yeshiva. Sometimes it is necessary to say “Yes.” But sometimes it is just necessary to not say anything at all!

[See Parshas Devorim]

Parshas Korach: Steady drops of water on a rock make a smoother hole than a torrent

(קורח טז:א) ויקח קרח

Chazal relate that Korach taunted Moshe by asking him if a garment that’s all techeles requires tzizis. Moshe answered in the affirmative. So Korach asked mockingly: If one string of techeles is sufficient to pater a garment because it reminds the person of the ocean which reminds him of the sky which then reminds him of the כסא הכבוד then certainly a garment that is all techeles would do this even more effectively?!

Rav Moshe asks: Why indeed was Korach wrong? His argument seems to make perfect sense! From this Chazal we see, says Rav Moshe, that the subtle and gradual message of a single string of techeles will be more effective than the sudden and overwhelming message conveyed by an all techeles garment.[178]

My great-grandfather, Rav Yosef Leib Bloch, late Rosh HaYeshiva of Telz, makes a similar point regarding the Pesach seder. Why, he asks, do we use such subtle signs (סימנים קלים) to commemorate our slavery in and freedom from Mitzrayim? Dipping twice and leaning on a pillow to celebrate freedom and eating matzo and marror to commemorate freedom. Wouldn’t the message be driven home more forcefully with a grand show with a large choir and impressive speeches by inspirational speakers? [Perhaps it could be updated for modern times with a laser show].

Based on the fact that Chazal instituted the use of these subtle signs, Rav Bloch concludes that, contrary to popular thought, bombastic messages which at the time seem to have made the most powerful emotional impression, in fact, fall short in achieving the deeper and long lasting impact of subtle messages. It is the very nature of powerful messages presented to people without them needing to put in sustained effort, that prevent them from penetrating the higher levels of their minds which would allow these impressions to create long term change.[179]

Rav Chaim Shmulevitz made this same point regarding the Chazal that states that during krias yam suf even the lowly handmaidens saw more wonderous spiritual sights than what neviim typically see. Rav Chaim emphasized that the handmaiden remained a handmaiden because she saw these wondrous sights as a gift without any preparatory work on achieving higher spiritual levels. Therefore, the “high” wore off with time. The navi, on the other hand, achieved his level through slow and steady hard work and diligence and therefore it stayed with him.[180]

The imperative for slow and steady growth is not only because we usually are not capable of achieving the goals we strive for at a rapid pace. Rather, even if we could advance rapidly, we need to be extremely cautious. This point is made by Rav Reuven Leuchter in an observation regarding the famous story with Rav Akiva. Chazal relate that Rav Akiva started learning for the first time at the age of 40. After a while he almost gave up because he felt he wasn’t getting anywhere. Then he passed a stream where a steady drip of water had, over time, slowly bore a hole through a rock. Rav Akiva made a kal vachomer for himself. If soft water can make a hole in a hard rock, Torah, which is considered hard as metal, can certainly penetrate a flesh and blood heart.[181]

We normally understand the lesson of this story to be that even though the water fell on the rock only one drop at a time and so you can’t imagine that it could possibly penetrate the rock, none the less, over time it does in fact penetrate and make a hole. Rav Leuchter made the brilliant observation that it is, in fact, davka because the water fell one drop at a time. This created a smooth, natural looking, hole. Rav Akiva even wondered if the hole was always there because it was so natural looking. If someone makes a hole in a rock with a chisel and hammer (or even a drill) the hole would be all jaggy and messy. So too, explains Rav Leuchter, if someone wants to grow spiritually in a healthy way, he needs to take it slow and steady where the growth is very subtle and hardly noticeable until significant time passes. If the person attempts to achieve rapid change, it will most likely end up not at all looking natural![182]

Parshas Chukas: Avodas Hashem is not one size fits all

(חקת יט:ב) זאת חקת התורה

This week’s parsha begins with the words Zos Chukas HaTorah: “This is the Torah’s decree,” as an introduction to the laws of the Parah Adumah. The term “Chok” is used in counter distinction to “Mishpat,” a “law” or “judgement.”

A Chok is a mitzvah without any apparent reason. The term “Mishpatim” is used for mitzvos, like kindness, Tzadaka, and not stealing or killing which are commandments that could have emerged in any thinking society. The term “Chukim” refers to mitzvos, like Shofar and Lulav, are mitzvos that we do just because Hashem told us to do them.

Chazal explain that Parah Adumah is the prototype of “Chukim” because of a particular feature of this law that defies logic. The same ashes of the Red Heifer which purifies someone who has been ritually contaminated through contact with a corpse ritually contaminates the people who handle the ashes (מטהרת טמאים ומטמאה טהורים).

Rav Moshe Shternbuch suggests that this peculiar feature of the Parah Adumah teaches us a crucial chinuch lesson. Since each person is unique in his abilities and personality characteristics, therefore the specific mode of avodas Hashem suitable for each person also needs to be tailor made for him. A form of avodas Hashem that would be extremely helpful for one person can be useless or even harmful for someone else. This means that it’s imperative for a person to develop self-awareness of his strengths and weaknesses, and knowledge of how his unique history has impacted him. All this, says Rav Shternbuch is alluded to by the Parah Adumah, where the very same item purifies one person while it ritually contaminates a different person.[183]

Rav Shlomo Wolbe also cautions against an unmindful approach for someone who wants “work on himself” to achieve spiritual growth. If he doesn’t know himself well – his strengths and weaknesses, and his unique struggles, he is likely to use approaches that may be helpful for others but for him are destructive. For example, says Rav Wolbe, someone lacking self-knowledge who wants to combat his tendency to speak loshon harah may have heard that ta’anis dibur [literally, “a fast from speech” – undertaking not to speak words unrelated to Torah, for a particular amount of time] is a useful tool to achieve this goal or he heard that hisbodedus, [self-secluded meditation] is necessary for avodas Hashem and so he decides to adopt these practices. He is risking his spiritual self, cautions Rav Wolbe! This approach may increase his negative traits, which he should work on first! Someone who tends to feel depressed and hopeless, for example, who decides to adopt הכנעה, submissiveness, as a way to achieve humility may destroy his last vestiges of joyfulness and deny any weak awareness of his positive qualities – because this is how he is likely to [mis]understand הכנעה. This is likely to sink him into a deeper depression![184]

The need to apply chinuch and mussar methods that are suitable for each unique individual obviously applies both to a person “working on himself” and those who are mechanech others.

I heard in the name of Rav Yaakov Kaminetzky, that he decried the fact that “some educational institutions have become like the bed in Sdom,” i.e., one size fits all. If the visitor to Sdom was too long for the standard bed, they cut his legs to create a perfect fit. If he was too short, they stretched him to again create a perfect fit.[185] So too, said Rav Yaakov, many schools are trying to force students to fit into a rigid mold that is not suitable for many children.

[See Parshas Vayechi, Pekudei]

Parshas Balak: Hashem is eager to accept even our incomplete teshuva

(בלק כב:לד) ויאמר בלעם אל מלאך ה’ חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך

In his essay on “מוצאי יום כיפור” Rav Mattisyahu Salomon cites the רמ”א that we eat and are happy after Yom Kippur because it is a bit of a yomtov. The Mishnah Berura cites a Midrash that bas kol announces on מוצאי יום כיפור “go eat joyfully and drink wine with a happy heart because Hashem has already accepted your efforts. The Brisker Rov was asked why is a bas kol necessary. After someone spent the whole day fasting and doing teshuva of course he’ll be happy!

The Mashgiach explains that our yetzer harah understands [better than we do] that this simcha threatens his enterprise with bankruptcy. He realizes that he must undermine this simcha in order to weaken our resolve to grow in our avodas Hashem. The yetzer harah gets busy sowing doubt:

What am I happy about? Who said I did real teshuva? Who said I davened properly? Who said I merited forgiveness?

In order for us to appreciate the power of even incomplete teshuva the Mashgiach cites Rabbeinu Bachya regarding viduy: The point of viduy is to confess to Hashem: “I sinned against you.” Chazal teach that if a person sins, as soon as he confesses that he sinned the punishing malach is not permitted to harm him. We learn this from Bilaam who said to the malach which came to punish him, “I sinned to Hashem …” and the malach refrained from harming him. The Mashgiach added the thought, that we can safely assume that Bilaam’s teshuva did not include all the ingredients delineated in Sharei Teshuva and it still protected him from the malach! Certainly us, who davened and did teshuva on Yom Kippur and we certainly achieved some level of teshuva, it certainly achieved forgiveness for our sins. Whatever level we achieved is eternal and it is appropriate that we celebrate this achievement with simcha. This is the case even if we don’t maintain this level that we achieved on Yom Kippur![186]

I saw a similar idea expressed by the Degel Machaneh Ephraim on the pasuk later in the parsha, (“מה טוב אהליך יעקב משכנתיך ישראל” (בלק כד:ה. The Midrash (שיר השירים ה’) states that Hashem urges Bnei Yisroel to do teshuva saying: “Make a small opening (פתח) like that of the head of a needle (כפתחו של מחט) and I will open for you an opening through which caravans can enter. A Jew merely has to begin the teshuva process and Hashem will help him to attain the loftiest goals. In praise and envy Bilaam said. “You Jews are lucky; your opening and Hashem’s opening are not ‘lined up’ – identical – to each other. You only have to put in a little effort and Hashem opens for you the vast gates of teshuvah. If your G-d loves you so much, how can my cursing possibly have an effect?’[187]

[See Parshas Matos]

Parshas Pinchas: Counterintuitively, assertiveness promotes peaceful relationships, not disharmony

(פנחס כה:יב) לכן אמר הנני נתן לו את בריתי שלום

After Pinchas zealously avenged Hashem’s honor, Hashem informs Moshe that Pinchas will be rewarded with Hashem’s covenant of peace.

A number of commentators ask: Pinchas was a Kohen and chazal tell us that Kohanim are sticklers (קפדנים) by nature – i.e., they do not easily let a hurt or an insult pass by them, so how can they be bearers of peace?!

R. Shaul Brach explained this based on the posuk קדושים יט:יז) לא תשנא את אחיך בלבבך) – you shall not hate your brother in your heart. On the contrary, if you feel your friend wronged you then you should rebuke him. The friend then has an opportunity to explain how it was a misunderstanding. Or, if he in fact was hurtful, he has a chance to apologize. If, however, the offended party conceals his anger in his heart there is no opportunity to resolve the anger. So, counterintuitively, it was specifically because Kohanim are more assertive about speaking their mind that makes them most suitable for the ברית שלום. [188]

The Ramban makes this same point while connecting the three directives in this posuk. Says the Ramban, it is common for those who dislike each other to hide their hateful feelings in their hearts; As the posuk says in Mishlei: “An enemy misleads with his speech, inwardly he harbors deceit.” … Therefore, the Torah cautions: לא תשנא את אחיך בלבבך – Do not harbor the anger in your heart if your friend wronged you. Rather, [as the next part of the posuk says הוכח תוכיח את עמיתך] challenge him;[189] Why did you do that to me? ולא תשא עליו חטא – Do not incur guilt because of him by keeping your anger in your heart thus not giving him a chance to explain his behavior or to apologize for his misdeed.[190] This will then make it possible to fulfill the commandment in the next posuk: ואהבת לרעך כמוך – Love your fellow as yourself.

The Netziv cites the Ramban and adds the Midrash that says that a love that does not include rebuke is not a true love.[191] This is because if there is no acceptable avenue to discuss grievances resentment will inevitably build up. This will either end up with an explosion of anger, often over a seemingly minor issue or a wall of emotional withdrawal will build up as a means of avoiding this blow up.

One of Rav Wolbe’s talmidim describes a person’s hesitancy to bring up issues with his wife when things are calm because he doesn’t want to ruin the positive atmosphere. Unfortunately, when he’s in a tense and negative mood it all comes out in an explosive manner. He cites Rav Wolbe, emphasizing the crucial importance of open and honest communication, especially in the first year of marriage. It’s preferable, says Rav Wolbe to have an honest and respectful argument that can lead to true emotional closeness than to have a cold and correct relationship that superficially resembles sholom bayis.[192]

Young people on the threshold of marriage are correctly advised that the ability to be mevater (compromising, giving in, submitting, acquiescing) is crucial for a healthy relationship. They often assume that the more they are mevater the better the relationship. This can result in an unbalanced relationship where one spouse is always giving, and the other spouse is always taking. This inevitably leads to great resentment on the part of the giving spouse with devastating results for the relationship. Like most areas of life, a more balanced approach is necessary.[193]

It is important to understand the meaning of assertiveness, or perhaps more importantly, what it is not. Many people think that assertiveness is “aggression light.” If you dial down rage by 50% you will have assertiveness. This is a serious misunderstanding.

In explaining the Rambam’s approach to working on the middah of anger, Rav Dessler provides us with a profound insight in the true meaning of assertiveness. The Rambam famously instructs us to take the golden mean in all middos. For someone whose middos are corrupt, however, the Rambam recommends adopting first extreme passivity until he breaks his middah of anger and only then embracing the golden mean. The reason for this, explains Rav Dessler, is because the golden mean of anger [i.e., assertiveness] is not toned down (or 50%) of rage and aggression. Rather it comes from a completely different source. It’s not reflective of feelings of entitlement, inadequacy or the like as rage and aggression are. Rather an assertive person gets angry when someone wrongs him in a significant manner and the goal is to protect his legitimate rights. If a person has rage issues and he aims for the golden mean, it will be 50 percent of rage and not assertiveness. Therefore, the Rambam says he needs to first resolve his rage issues and only then can he aim for the golden mean of assertiveness.[194]

[See Parshas Bo]

Parshas Matos: The motivation and circumstances behind a sin makes a difference

(מטות לא:ב) נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמיך

Hashem instructed Moshe to take revenge for Bnei Yisrael against the Midyanim, Rashi points out that Moshe was not instructed to take revenge against the Moavim (even though they hired Bil’am who instigated the incident with the Midyanim). This was because the Moavim were motivated by fear that Bnei Yisrael will plunder them while the Midyanim interfered in a quarrel that did not concern them.[195]

Citing this Rashi, Rav Simcha Zissel Broide points out how amazing Hashem’s chesed is even when judging sinners; how He finds a way to judge them favorably. The Moavim are the ones who caused the great calamity that befell Klal Yisrael when they sinned with Ba’al Peor causing the death of over 24.000 Yidden. Moreover, the Moavim knew that their lives were not in danger, their only concern was over a financial loss. Nonetheless, since there was some degree of justification for their behavior, Klal Yisrael couldn’t take revenge from them.[196]

We see from here that the circumstances surrounding a person’s misbehavior plays a significant role in how he is judged. In fact, this is Rav Chaim Volozhin’s explanation to the tefilla in Rosh Hashanah Mussaf “אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך”(You remember everything done and not a single creature is hidden from You). The mifal refers to the circumstances of the sin. The same infraction can be considered more or less severe depending on the circumstances. Eating forbidden food when someone is hungry, and no other food is available is less severe than doing so because you crave the food or as a purposeful act of rebellion. Likewise, kol hayitzur refers to the background of the sinner; for example, his education. A person who grew up in a town without Torah education isn’t held to the same standard as someone who had the benefit of such an education.[197]

The importance of realizing this is highlighted by the following: The Torah relates in Parsahs Chukas that Moshe Rabbeinu was punished for hitting the rock instead of speaking to it as Hashem had instructed him. The Ohr Hachaim cites the Rambam’s explanation why this was considered such a serious transgression. Since Moshe got angry at Klal Yisrael (“שמעו נא המורים”) they assumed Hashem was also angry at them which, in fact, wasn’t the case.[198] After all, they were asking for water, a necessity, not like when they demanded meat![199]

I developed some insight into why it is crucial to be aware of the role of circumstances in establishing levels of culpability while working with troubled youngsters who are struggling with their Yiddishkeit. Many of them have suffered various degrees of mishandling or abuse. Their anger at Hashem for putting them in such a disadvantaged environment was greatly exacerbated by their erroneous belief that His expectations from them are not impacted in the slightest by their circumstances! Imagine if a person was born without arms ר”ל. That would certainly be a challenge. Now imagine if he believed that Hashem expected him to lay tefillin exactly like a non-handicapped person! Can you imagine his resentment! Certainly, no rational person would believe this regarding a physical disability. But regarding invisible emotional handicaps many people unfortunately do believe this!

A father discovered that his son’s mysterious, sudden downturn in learning and behavior six months prior coincided with the time that an older neighbor began to molest his son. When I spoke to the father shortly after this discovery, he told me “My biggest concern is that my son will use this as an excuse to continue to slack off with his learning!”[200]

According to the Midrash one actually has to be foolish to believe that circumstances don’t impact culpability. The Yalkut Shimoni relates that at the time that Klal Yisrael left Mitzrayim the Satan objected: Up until now they were idol worshipers and You are going to split the sea for them?! Hashem responded: Fool! Did they worship idols willingly? They only did it as result of the trauma of enslavement and the resulting madness. And you the Satan equate purposeful behavior with behavior that is compelled.

My Uncle, Rav Boruch Sorotzkin asked why Hashem called the Satan a shoteh,a fool? After all he asked a seemingly reasonable question to which Hashem provided an answer. Does that make him a fool?! My uncle clarifies this based on the Zohar which explains why Hashem had to take us out of Mitzrayim Himself and not through a malach. This, explains the Zohar, was because the level of tumah in Mitzrayim was so high that it would have undermined the spirituality of the malach.[201] The Satan, who well knew the trauma of Klal Yisrael’s enslavement, was therefore a fool for disregarding those extenuating circumstances in his criticism of their behavior.[202]

[See the next parsha, Masei, where we see that when it comes to giving credit to Klal Yisrael for their meritorious acts, Hashem gives “full credit” without deducting for circumstances that made it easier to do].

[See Parshas Vayera, Parshas Nitzavim]

 

Parshas Masei: Hashem’s love for us prompts Him to “overvalue” our accomplishments

(מסעי לג:א) אלה מסעי בני ישראל

The parsha begins by enumerating Klal Yisrael’s travels through the midbar. The Seforno explains that this was because Hashem wanted to highlight Klal Yisrael’s merit for following Him into the barren desert in a manner that made them worthy of entering the Land.[203]

Rav Henoch Lebowitz asks in the name of his father, Rav Dovid, why this was considered such a merit that they put their faith in Hashem? After all, they saw open miracles in Mitzrayim. Likewise, why was it considered so meritorious that they left the settled land of Mitzrayim to follow Hashem into the barren desert? Did they have it so good in Mitzrayim?! They were being tortured!! And they were going to a place where they were promised the Torah and Eretz Yisrael?!

Rav Dovid Lebowitz explained that this is a reflection of Hashem’s middah of chesed that he gives full credit for meritorious acts while ignoring the circumstances that made it easier to do, because he loves Klal Yisrael and wants to give them maximum reward. This should help us realize how easy it is for us to merit Olam Haba because it is Hashem’s will to maximize our merits.[204]

In a similar vein, the Alter from Slabodka emphasizes how the time Klal Yisrael spent in the midbar was a spiritual delight for them what with the ananei hakavod etc. It was comparable to taking a stroll in Gan Eden. Yet Hashem, in His infinite kindness, considers the minor inconveniences that accompanied these delights and forever remembers it as a tremendous merit for Klal Yisrael.[205]

[See the previous parsha, Matos, where we see that when it comes to sinful acts, Hashem takes into consideration mitigating circumstances to reduce a person’s level of responsibility].

 

Parshas Devorim: Stone Them! They’re Telling the Truth!

(דברים א:כה-כו) ויקחו בידם מפרי הארץ ויורדו אלינו וישבו אתנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה’ אלקינו נתן לנו. ולא אביתם לעלת ותמרו את פי ה’ אלקיכם

In a Mir Yerushalyim weekly publication on the Parsha I saw the following amazing insight on the meraglim:

In Sefer Devarim, Moshe Rabbeinu reviews the sins that Klal Yisrael did in the midbar and rebukes them for these sins. When reviewing the sin of the meraglim, he says (דברים א:כה-כו) ויקחו בידם מפרי הארץ ויורדו אלינו וישבו אתנו דבר ויאמרו טובה הארץ אשר ה’ אלקינו נתן לנו. ולא אביתם לעלת ותמרו את פי ה’ אלקיכם – Moshe is saying that the meraglim came back and said that the land is good, but the people didn’t want to go. But this account differs from the one in Parashas Shelach, in which the meraglim didn’t say the land is good! So Rashi says that this posuk is referring to Yehoshua and Calev, who said that Eretz Yisrael is good. Asks the Ramban: Yehoshua and Calev said that the land is good, but if the 10 other meraglim said that it’s bad, of course Klal Yisrael took the word of the 10 over the 2! How could Moshe have expected them to listen to the tiny minority?

I heard an explanation from my uncle R’ Avraham Shmuelevitz. It’s true that Yehoshua and Calev were a minority. But if their words didn’t ring true, Klal Yisrael would simply have ignored them. Instead, the posuk tells us: ויאמרו כל העדה לרגום אתם באבנים (יד:י) — the people wanted to stone them. If people want to stone someone, it’s a sign that the person is telling the truth, and they don’t want to hear it.

This was Moshe’s criticism of Klal Yisrael. You heard Yehoshua and Calev say that the land is good, and you knew it was true. But instead of accepting this truth, you sought to stone them, and accept the negative report of the other 10 meraglim that you knew to be a lie. Why didn’t you follow Yehoshua and Calev? Why didn’t you have emunah in Hashem that if He was promising you the land, you could make it there?

My grandfather, Rav Eliyohu Meir Bloch said a similar idea regarding Noach. The posuk says that Noach and his family went into the תבה in middle of the day. Rashi explains that the people of Noach’s generation threatened that if they see him entering the תבה they will destroy the תבה and kill Noach. Hashem said that I will have Noach enter the תבה at “high noon” and we will see if someone can stop him.[206]

It’s amazing, said my grandfather, what motivated the people to threaten to break the תבה? After all, they didn’t believe that a flood was coming. Why not let Noach make a fool of himself as he sits in the תבה escaping the flood that never comes?! And if they thought he might be right, why didn’t they repent?

You see from here, says my grandfather, the complexities of the ambivalent human soul. On one hand the rebellious rosha doesn’t believe the word of Hashem. At the same time, at a deep subconscious level he recognizes the truth. This dim awareness of the truth that Noach will be shown to be the tzaddik and they the reshoim (with the resulting punishment) gave them no rest. They were determined that they weren’t going to let Noach be saved while they drown! They therefore threatened that if the flood comes and Noach tries to escape into the תבה they will destroy it so that Noach will also drown.[207]

This illustrates how subconscious conflicts and fears can cause a person to act in very irrational and contradictory manners.

Parshas Ve’eschanan: The yetzer hora tries to convince us that our teshuva won’t be accepted

(ואתחנן ה:כו) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים

The posuk relates that Hashem said (after Matan Torah) that “Who would give that they had such a heart as this always, to fear Me, forever.” This indicates that at the time of the חטא העגל Klal Yisrael still maintained the high level of יראת שמים they reached at Har Sinai, making it difficult to understand how they possibly could shortly after sin with the עגל?

The gemara explains that this sin occurred so that it would be made it clear that one can repent for any sin, as even a sin as severe as the חטא העגל was forgiven! Rashi explains that they were people of strong moral character, capable of resisting the temptation of the עגל. Hashem, however, decreed that they falter in their resolve[208] in order refute anyone who feels that he has fallen so far that he can’t possibly do teshuva that would be acceptable to Hashem. Now we can tell him: See how far Klal Yisroel fell with the עגל and Hashem still accepted their teshuva![209]

This Midrash is very puzzling, says Rav Dessler. After all, the mitzvah of teshuva is clearly stated in the Torah. Likewise, the Torah states regarding Yom Kippur “כי ביום הזה יטהר אתכם מכל חטאותיכם” – For on this day He will provide atonement for you to cleanse you; from all your sins… So how can anyone claim that his teshuva won’t be accepted!? And if that isn’t enough to convince someone, why have such a strange decree? Better to have another posuk which would explicitly state that teshuva helps even for the worst possible sin.

The explanation is, says Rav Dessler, that regarding all other mitzvos the yetzer horah’s efforts are obvious so that the person can resist his efforts. But regarding teshuva, the yetzer horah to resist teshuva is so internal and hidden that it can even produce a ‘bas kol” convincing the person that he is beyond teshuva. Even someone on the level of Acher who was one of the very select group to enter the “Pardes” convinced himself (falsely) with a bas kol that his teshuva won’t be accepted. Even if the Torah proclaimed explicably that even the worst sin can be forgiven with teshuva his “bas kol” will convince him that that applies to everyone except him! Therefore, it was necessary for Hashem to proclaim this strange decree that Klal Yisrael should sin with the eigel hazahav so that everyone should see that even the worst of all sins was forgiven for those who did teshuva![210]

I would add that, despite the above, the yetzer horah has not thrown in the towel and he is still able to convince many people that their teshuva wouldn’t be accepted. Hopefully, reviewing these words from Rav Dessler will serve to counteract the yetzer horah’s efforts!

 

Parshas Eikev: Hashem’s punishments as corrective surgery

(עקב ח:ה) וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלוקיך מיסרך

 

The pasuk says: “And you will know in your heart that just as a man disciplines his son so does Hashem discipline you” Asks the Ben Ish Chai: Wouldn’t it make more sense to say: Just as a father disciplines his son? Why does it say, as a man disciplines his son? Explains the Ben Ish Chai, the pasuk purposely avoids discussing a biological father. Rather, we are speaking of a “man” who is raising someone else’s son (a foster father). Since he raises the boy, he’s considered like his son, but we don’t call him the “father.” There’s a difference between how these two people discipline their children. When a biological father disciplines, in addition to his altruistic motivation to set his son on the correct path, there is also a selfish motivation, to avoid embarrassment from his son’s misbehavior. A foster child’s behavior doesn’t (necessarily) reflect on his foster father so the disciplining can be totally altruistic.

By comparing Hashem to a foster father, the Ben Ish Chai explains, the posuk makes the point that just like a foster father only disciplines for the benefit of his son, so too Hashem. Hashem is certainly not comparable to a biological father who inevitably has his own self-interest mixed in with his sincere concern for his child. As the posuk in Iyov (לה:ז) makes clear Hashem doesn’t need anything from us and nothing we do wrong can harm Him. The posuk here is emphasizing that Hashem’s rebukes and punishments are completely for the benefit of the sinner.[211]

 

In a similar vein, Rav Mattisyahu Salomon comments on this posuk:

The Torah tells us, “And you will know in your heart that just as a man disciplines his son so does Hashem discipline you.” What does this mean? It certainly doesn’t mean the way some fathers discipline their children, with anger, negativity, [and] vengefulness. We would be in deep trouble if that’s what it meant. No, the Ribono Shel Olam disciplines us as a loving father disciplines his child.[212]

Rav Dessler also emphasizes the importance of a proper understanding of Hashem’s punishments. He explains that when a person sins, he creates a barrier between himself and his Creator. This, in turn, results in the person depriving himself of receiving Hashem’s beneficence. The purpose of the punishment is not revenge but rather to bring to the sinner’s attention the need for corrective action, and to thereby purify him from the sin. As the posuk says: “just as a man will discipline his son…” – a loving parent or teacher also needs, at times, to act as if he is angry for the benefit of his child or student…[213]

Needless to say, a biological father should also strive to discipline with as least self-interest as possible. As Rav Mattisyahu Salomon states: “A struggling child … needs to be convinced that his parents’ desire for him to improve is motivated by pure consideration of what’s best for him, not by their shame of how he is viewed in the public eye.”[214]

For discipline to be effective, parents and mechanchim need to reprimand in a manner that conveys to the child, in a manner that’s convincing to him, that their discipline is solely for his sake.

The importance of the motivation of the mechanech is emphasized by Rav Matisyahu Solomon:[215]

Unlike in our relationship with the Ribono Shel Olam [where there is a value to doing a mitzvah for an extrinsic motivation], our efforts in chinuch have no value without the proper motives and intentions … shelo lishmah has no value in chinuch [i.e., when the parent is motivated by his own needs]. In fact, it is destructive …

When a parent demands a certain behavior from his child … not because it serves the interest of the child but because it serves the parent’s own interests, that is not chinuch. It will not succeed … When a child senses that his parent is demanding something from him because it suits the parent, he may very well feel used and exploited, he will be upset and angry … People ask their children to show off in front of friends… how much Mishnayos [they’ve] learned … The child recognizes right away that the parent is doing it for his own glory. The parent, of course, may tell himself that he is doing it for chinuch … But more often than not, he is only showing off his child because it brings him reflected glory … He may not know it, but his child does, and he is not happy about how he is being used

The degree to which the motivation of the one administrating discipline impacts on its effectiveness can be learned from a halacha regarding the shliach beis din who administered molkos. The gemara rules that the officer of the court who administers lashes needs to be wise and weak.[216] Now we can understand why it’s important that he not be so strong so as not to inflict too much damage. But why does he need to be wise? Administering lashes doesn’t seem to be a task that requires a great deal of wisdom!

 

Rav Yitzchok Kirzner answers that wisdom is required to properly understand the Torah’s attitude toward punishment [e.g., that it isn’t revenge; rather it’s for the benefit of the transgressor]. “Apparently that difference in attitude is conveyed in the lashes themselves – a certain energy flows from the whip to the recipient’s back. He can discern the difference between lashes of love and correction and those of destruction and rejection.” Apparently, if the person receiving malkos perceives (nonverbally!) a distorted view of the Torah’s understanding of discipline then it undermines its effectiveness.[217]

Another crucial reason for parents to discipline in a Torah-true manner is because that sets the stage for their child’s development of his “image of Hashem.” If his parents, the authority figure he most closely is familiar with, are loving and forgiving and they discipline in the context of that type of relationship, he will find it believable that Hashem, the ultimate authority figure has similar attributes. As Rav Mattisyahu Salomon writes: “The father and mother serve as a physical paradigm for our Father in Heavenfor their children.[218] If their parents are unreasonable, punitive, unpredictable, unforgiving, hypercritical, more focused on their own needs, then their children’s image of G-d will resemble the gods of the ancient idol worshippers. Such children learn to feel overwhelmingly guilty even for minor infractions. It is for this reason that Rav Chaim Friedlander refers to parents as “Hashem’s ambassadors.”[219]

 

Many frum youngsters’ mental image of Hashem and His rules can be described thus: A very powerful god, who for some mysterious reason, needs us to provide him with nachas by doing positive deeds, and who needs us to avoid transgressing his rules. If we break the rules, we will incur his wrath upon us. In the worst case scenario – especially common among those who grew up in an abusive environment – the mental image of Hashem will most closely resemble the gods of the ancient pagans [r”l] who had no interest in morality or the welfare of people and were basically very powerful bullies whom one needed to appease in order to avoid getting “beaten up,” or worse.[220]

Tragically, this distorted image of Hashem is not only caused by parents who set a poor example, it is sometimes actually taught by teachers.

The following is a quote from a newsletter put out by a very popular program run in many frum schools that promotes the observance of the mitzvah of respecting parents and teachers. The newsletter first relates the incident described in Kiddushin (31a) where a Roman officer (Dommah Ben Nesinah) is praised for maintaining his composure even after his mother tore his clothes off and spit in his face in public.[221] The newsletter then continues:

The key to such awesome self-control [i.e., not responding angrily to an abusive parent] is developing the proper attitude. We are instructed: “One should not respond negatively to his parents but should remain silent and fear the Melech Malchei HaMelachim who has instructed him so” (Yoreh Deah 240:3). For, were a mortal king to instruct us to fulfill a difficult request, would we question his instructions? e.g., If Saddam Hussein told you the sky is purple, would you dare to argue [emphasis added]?[222]

This is the message our children are getting! Even if your parents tell you something that is obviously wrong pretend that it is right because an evil and powerful bully (Hashem as Saddam Hussein r”l!!) will torture you if you dare show any sign of disbelief or displeasure. Is this the understanding of kibbud av va’eim we want our children to have? Is this the image of Hashem we want them to have?

[See Parshas Ha’azinu]

Parshas Re’eh: The imperative to recognize our worthiness

(ראה יד:א) בנים אתם לה’ אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת

The posuk says: You are children to Hashem, your G-d – you shall not cut yourself … for a dead person. Rashi explains: Because you are children of Hashem it is therefore becoming that you be comely and not cut up and with hair torn out.

Rav Aharon Kotler comments on Rashi that this issur reflects not only the honor due to Hashem but also the chashivus (prominence) due to His children. When the Torah calls us Hashem’s children, emphasizes Rav Aharon, it is not meant as a figure of speech, but rather literally as His children with the same quality and intensity of relationship as actual children. This amazing relationship that every member of Klal Yisrael enjoys with Hashem obligates his every behavior. For if he’s obligated to appear comely and not cut up, he is certainly obligated to stay far away from anything that is dishonorable and shameful.[223]

The next posuk continues with this praise of Klal Yisrael: For you are a holy people … Hashem has chosen you for Himself to be a treasured people … Unfortunately, laments Rav Aharon, most people are unaware of their inherent prominence. Rather, they see themselves mostly through a lens of inferiority and worthlessness, because from their earliest years [before they receive their yetzer hatov] they are most familiar with their corporal self. They see themselves as inferior and shameful. In a self-fulfilling prophecy, they continue to become smaller to match their self-perception. They become like the wealthy man who is unaware of his wealth, so he remains like a poor man for all practical purposes.

Rav Aharon asserts that a person is obligated to focus on and recognize the greatness that he has within himself. The more aware he is of this the more choshuv (distinguished) he will, in fact, become. This is a major contributor to motivating a person to improve his behavior as he begins to feel that inappropriate behavior is beneath his dignity. After all, he’s one of Hashem’s children.[224]

Rav Aharon concludes by addressing a common concern parents and mechanchim have regarding helping children develop self-esteem and self-confidence. That is, that it will promote gaavah, arrogance. Rav Aharon reassures us that “It’s obvious that meditating on the greatness inherent in being a son to Hashem will not lead to gaavah at all. On the contrary, such thoughts will bring him to anavah, because the closer a person gets to ruchnius and kedusha the more he recognizes his insignificance in regard to Hashem, which is the cornerstone of anavah.[225]

Similarly, Rav Mattisyahu Salomon writes the following about: “Confidence and Arrogance:”

While you don’t want your child to become a baal gaavah, you do want to instill self-confidence in him. So how do you mold him into a secure, self-assured person without allowing him to become arrogant?

Actually, self-confidence and gaavah are not one and the same. Self-confidence means having a clear understanding of who and what you are, while gaavah is having an inflated sense of self. The baal gaavah is guilty of kochi ve’otzem yadi. He things that he alone should get the credit for his accomplishments, and he thinks he is better than other people are. The self-confident person knows the value of his accomplishments, but he also acknowledges that he could not accomplish anything without the help of the Ribono Shel Olam. Therefore, he does not consider himself superior to other people. A self-confident person can easily slip into becoming a baal gaavah, but if he has the proper emunah and bitachon, he can avoid it.

If a child does not have self-confidence, you can help him by assuring him that he can do whatever it is that he is striving to do. And if he makes a mistake, it is also okay. Everyone makes mistakes at one time or another. There is no shame in failure, only in not trying. So tell him that you want him to try and that you believe he can do it. That will not make him into a baal gaavah. But when he is successful, you should not go on and on about how clever he is, because that will make him a baal gaavah. A simple “well done” will do.

In fact, it is quite possible that people who lack self-confidence actually have a strong streak of gaavah. The baal gaavah is very worried about his kavod, so he is exceedingly afraid of making a mistake. Failure will humiliate him. Therefore, he has no confidence. A person without much gaavah, however, is not that concerned with his image. He strives for success, but he will not be devastated by failure. He can concentrate on what he needs to do with a calm determination, and that is self-confidence.

It follows, therefore, that if you want your child to be self-confident, you should work on reducing his gaavah, because gaavah is a major obstacle to confidence. The best way to do this is to impress on him that we are very limited in what we can do. If we lift our hands, it is only through the chessed of the Ribono Shel Olam. Explain to him that kochi ve’otzem yadi is a foolish concept.

It is also follows that you should not criticize your child if he fails. Consistent criticism is surest way to break a child. He becomes frightened to do anything, because he is always afraid that he will invite criticism. And it goes without saying – even though I’m saying it – that you should never ridicule a child. Ridicule is a weapon against which a child has absolutely no defense. If you want to show the child what he did wrong, it would be best to wait until the next opportunity arises and show him how to handle the situation correctly before he makes mistakes.[226]

The mashgiach makes it clear that if we try to help a child develop self-confidence and self-esteem by encouraging him to feel superior to others and/or to perform without mistakes, this will actually undermine his confidence and encourage gaavah as compensation.[227] Rav Dessler makes a similar point, that the underlying cause of gaavah is often an inferiority complex![228] In contrast, helping a child appreciate his efforts and accomplishments, without a focus on a comparison to others, will build his self-esteem, and self-confidence.

[See Parshas Noach, Vayakhel]

 

Parshas Shoftim: The root cause of laziness

שופטים טז:יח – שופטים ושוטרים תתן לך

The Midrash (מדרש רבה שופטים ה, ב) on this posuk cites from Mishlei:

לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם: אשר אין לה קצין שטר ומשל: תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה (משלי ו:ו-ח):

Shlomo Hamelech advises the lazy man to go look at the ant, to observe its industriousness – in spite of an absence of police compelling it to work – and to thereby become wise.

I heard in the name of Rav Yaakov Yitzchok Ruderman two questions on this posuk: If you really think about it, this suggestion is strange. First of all, if the person being advised is a lazy person, how likely is he to go out to the fields to learn about the diligence of ants! Second, the lazy man seems to have an easy response to this suggestion: “I can understand that you have certain expectations of the ant – it’s naturally a hard-working creature. But I’m not. Why do you have the same expectation of me?”

Rav Ruderman explained that the Midrash suggests that the lazy person is advised to look at a few characteristics of the ant: As we mentioned before, to see how hard it works. But he is also advised to observe how an ant prepares for the future. The Midrash tells us that each ant stores away a huge amount of food, enough food for an extraordinarily long period of time, for far longer than the ant will live. Why does the ant do that? The Midrash explains that the ant hopes, “Maybe Hashem will have mercy on me and extend my life, and if he does, I will have food prepared.”[229]

Is there any connection between these two positive traits of the ant?

Rav Ruderman explained that the Midrash is teaching us that there really is no intrinsic difference between the lazy person and the ant. That’s because, in reality, most laziness is not a result of a person’s natural lack of initiative – the overwhelming majority of people want to be productive! Laziness comes from a person’s lack of hope and lack of belief in themselves. For example, if we saw someone who was resisting getting out of bed to make an extremely valuable business deal or to go to his own wedding, to say that his staying in bed was because of laziness would be ridiculous. He probably stayed in bed because he didn’t believe in himself enough that he could make the marriage/deal happen, either due to his own incompetence or due to some outside interference.

When a person doesn’t have hope in the future and doesn’t believe in himself, lack of movement will be the obvious result, as (at least in his eyes) any effort put into the project will ultimately turn out to be a waste.

But when a person reflects on the ant, and sees how hard each ant works to gather all of that food for the one-in-a-million chance that Hashem will give it a super-naturally long life, he can’t help but be inspired. “Am I any less hopeful than an ant? Does Hashem consider me so dreadfully hopeless that it’s not even worth it for me to try to improve?” Even from under the covers, the “lazy” person can lose his laziness by learning the power of self-confidence and hope.

When we look at our lives, we see how we much more we accomplish and how much better we overcome challenges when we have hope in the future and confidence in ourselves. But to the degree that we shift to more self-condemning “self-talk” and under-estimate our capabilities to overcome obstacles, we become less effective as people in every aspect of life: in our interactions with others, in the business world, and even in ruchnius!”

I saw a similar idea in the sefer Chishavti Drochoi: Rav Bochkovski wonders why anyone would exert themselves for anything. Wouldn’t they rather relax and take it easy? There is only one reason: The sweet taste of success! If a person feels pleasure when he is successful, then he wants to put in the effort. But if can’t appreciate his efforts and accomplishments then he has no reason to put in the effort. If a ben Torah learns all day but deep down, he sees himself as unsuccessful in his learning then sooner or later he will run out of steam and stop learning.[230]

This idea is also found in a remarkable comment of the Ramban. The Torah introduces the story of Yocheved trying to save Moshe from Pharaoh’s edict by placing him in a basket in the river with the comment that she saw that “he was good” which is explained by Rashi that the house filled with light when he was born. The Ramban wonders – wouldn’t all mothers strive to save their children, regardless of how good looking they were or weren’t?! Ramban explains that the Jewish mothers had despaired of trying to save their sons after seeing that their efforts in this regard were futile.[231] When Yocheved saw her house fill with light upon Moshe’s birth, she began to believe that a miracle would likely take place so her hopelessness lifted and she tried to save him.[232]

Often those children who are described as “lazy” are really suffering from “learned helplessness” – i.e., they are convinced that they are destined to fail and so there is no point to try to succeed.

 

[See Parshas Bereishis, Vayechi, Ki Sisa on the danger of perfectionism]

[See Parshas Nitzavim]

Parshas Ki Seitzei: The role of parents in connecting a child to the mesorah

(כי תצא כא:יח) כי יהיה לאיש בן סורר ומורה איננו שמע בקול אביו ובקול אמו ויסרו אתו ולא ישמע אליהם

The gemara says that if the parents of a ben sorer u’moreh (rebellious son) forgive him, he is forgiven, and he escapes execution. Asks the Shem M’Shmuel, the ben sorer isn’t executed for disobeying his parents. Rather, he’s executed because his current behavior is indicative that he will become an armed robber who will eventually murder people. The Torah says, better that he be executed before he becomes a murderer. If that’s the case, what benefit is there in the parents forgiving him?

The Shem M’Shmuel explains this by presenting the following question: Why are we so certain that the ben sorer u’moreh’s behavior will continue to deteriorate? Perhaps he will do teshuva. After all, the gemara relates many stories of terrible reshoim who did abhorrent aveiros – much worse than what the ben sorer u’moreh does – who later did teshuva!

The answer, explains the Shem M’Shmuel, requires that we understand why the Midrash says that teshuva only helps for a Yid.[233] The reason is because we are children of Avrohom, Yitzchok and Yaakov our core neshomo is totally pure and has merely been dirtied by aveiros. When we do teshuva, this superficial dirt is removed and our core, pure neshomo – with its connection to the generational chain connecting us to the avos – asserts itself and we can be confident that he will maintain the teshuva and remain faithful to the Torah.[234]

We established that teshuva’s effectiveness is dependent on our continued connection to the avos. The ben sorer u’moreh’s behavior is indicative that he is disconnected from his parents and thus from the chain connecting us to the avos. When his parents forgive him he is reconnected to that chain and therefore he can indeed do teshuva and so he isn’t executed.[235]

We can perhaps add that when parents don’t forgive their son that itself is the cause for the break in the connection to the avos. As Rav Wolbe emphasized, it is the parents who connect their child to Hashem’s Torah, and it’s specifically the deep connection between the child and his parents which allows them to guide him on the proper path. Therefore, they need to carefully guard this natural connection so that it is never severed … There is nothing that undermines this heartfelt connection between children and their parents like excessive fear of parents. When the children are still young and totally dependent the parents should think ahead to when they become more independent, lest an accumulation of negative associations resulting from excessive fear of the parents induce the child to rebel against his parents and their teachings![236]

Interestingly, a recently published report by a distinguished scholar on a major study on the transmission of faith from one generation to the next came to the same conclusion. For almost four decades, Vern Bengtson and his colleagues have been conducting the largest-ever study of religion and family across generations. They have followed more than 350 families composed of more than 3,500 individuals whose lives span more than a century–the oldest was born in 1881, the youngest in 1988–to find out how religion is, or is not, passed down from one generation to the next.  They found that despite enormous changes in American society, a child is actually more likely to remain within the fold than leave it. And while outside forces do play a role, the crucial factor in whether a child keeps the faith is the presence of a strong family bond. Parents who take their faith seriously and interact with their children during their formative years in a warm, affirming and respectful manner are more likely to pass on their religious tradition, beliefs, and practices.[237]

[See Parshas Chayei Sarah]

Parshas Ki Savo: Make sure to include profits in your balance sheet

(כי תבא כו:יג) ואמרת לפני ה’ אלוקיך בערתי הקדש מן הבית וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה ככל מצותך אשר צויתני לא עברתי ממצותיך ולא שכחתי

The posuk instructs us that on the last day of Pesach in the fourth and seventh year of the Shmita cycle a person should “confess” (וידוי) that he properly fulfilled all the halochos of trumos and maseros. The Sifri emphasizes that this proclamation that you say “in front of Hashem” is called “וידוי מעשר” – a confession of maser.[238]

The meforshim ask why this proclamation is called a confession when no sins are mentioned. On the contrary, he seems to be “boasting” that he did everything that Hashem commanded? The Tosfos Yom Tov cites the Sforno who explains that he’s confessing because if not for the chet haegel the avodah would have remained the privilege of the bechorim. Only because of our sins did it become necessary to give the trumos and maseros to the Kohanim and Levi’im.[239]

 

It’s a bit difficult to understand this explanation since the actual text of the declaration contains no mention of any sin.

Rav Motel Katz, the late Rosh HaYexhiva of Telz explains: If someone acknowledges what he has done – both positive and negative – it’s called a “confession.” The explanation for this, explains Rav Motel, is that the same way a person can reach high levels through teshuva – by recognizing the sinfulness of his actions and the verbalization of this process gives it extra impetus, likewise, performing the important mitzvah of maaser – where he gives away to others more than 20 percent of his crop which he produced through his toil and labor because that is what Hashem commanded can bring him to recognize the greatness of the commandment and the greatness of the Commander. Here again, by verbalizing (וידוי) that he’s doing it because Hashem commanded him to do so he brings this appreciation to a higher level![240]

In a similar vein, the Lakewood Mashgiach, Rav Mattisyahu Salomon, cites the Rambam who describes the process of viduy. “How does he confess? He says: ‘I beseech You Hashem! I have sinned… particularly in doing such and such. Now, behold! I have repented and am ashamed of my action; I will never do that again.’ This is the basic form of viduy but whoever elaborates in this viduy is praiseworthy.” Rav Salomon sees a great chiddush in the words of the Rambam that viduy is not just confessing to having sinned but also “confessing” that he did teshuva! This he explains, is because the meaning of viduy is not confessing that he sinned. Rather, it means that he’s making a proclamation to Hashem both that he sinned and that he did teshuva. Rav Salomon brings proof that viduy means a proclamation and not confession from the term “viduy maaseros” where his proclaiming what he did properly with no mention of sin.

With this, adds the mashgiach, we can understand why the Rambam says “whoever elaborates in this viduy is praiseworthy.” If viduy meant confessing to a sin, there is nothing praiseworthy to constantly repeat that he committed a sin. Rather, viduy refers to the proclamation that he’s doing teshuva, it is certainly praiseworthy to elaborate on his regret and his commitment to a future free of sin.[241]

In the sefer בכחך עשה, the author makes a similar point, based on the חובות הלבבות, that the concept of חשבון הנפש (spiritual account taking) includes the good deeds the person did, in addition to the misdeeds.[242] [Otherwise it would be like an accountant who is asked to evaluate a business who proceeds to only look at the expenses and ignores the profits!]

Parshas Nitzavim: Yirah should energize – not paralyze

 

(נצבים כט:ט) אתם נצבים היום כולכם

Rashi cites a Midrash that explains why parshas Nitzavim – starting with “You are standing here, all of you” – comes right after the ninety-eight curses in parshas Ki Savo. This was because the people turned pale from fear at what seemed to be a hopeless future when they heard the curses. Therefore, Moshe reassured them, saying that despite all their sins of the past, Hashem didn’t destroy them, and they were still standing before Hashem.[243]

Asked Rav Leib Chasman: Why was Moshe reassuring them? The whole point of the curses was to motivate the people not to sin so what’s the point of reassuring them that the curses won’t actually take place? Rav Chasman explained that indeed the purpose of the curses is that they should be fearful of sin – so if they turned pale that goal was achieved so there is no longer a need to implement the curses. It is only when a person is dismissive of the curses, as described later that when the person hears the curses he says “Peace will be with me, though I walk as my heart sees fit” then the curses will come upon him. Since Moshe saw that the people turned pale, indicating that they were taking the admonitions with appropriate seriousness, he could allow himself to reassure them.[244]

Why wasn’t it sufficient for Moshe to know that it wouldn’t be necessary for the people to actually experience the curses, why was it necessary for Moshe to reassure them? It seems that Moshe was concerned that the fear would paralyze them rather than motivate them to improve.

We see this idea in Parshas Shoftim where the “man who is fearful and fainthearted” is exempt from fighting in the army. Rashi brings from the gemara that Rav Yosi explains that the posuk is referring to someone who is fearful because of his sins. Asks Rav Shurkin, would we prefer to have someone who is not fearful because of his sins in Hashem’s army!? He explains that of course we want someone who is fearful of his sins. The question is what does this fear do to him. If it makes him fainthearted i.e., if it breaks him and paralyzes him with anxiety and fear then better that he goes home. That’s why the posuk says if he’s fearful and fainthearted he is sent home. If however, the fear motivates him to learn more and do more mitzvos so that his sins become nullified by a thousand mitzvos then he certainly merits serving in Hashem’s army.[245]

Rav Pam also addressed this dilemma of taking one’s misdeeds seriously without being overwhelmed with shame and guilt to the point of paralysis. He said in one of his Elul shmuessen that the method of musser described by Rabbeinu Yona and the other musser seforim entail tearing down as a preparation for building up. This, says Rav Pam, was a method that was suited for earlier generations with more robust emotional foundation. But for us, who are emotionally weaker and easy to despair, such an approach is likely to cause more harm than good. Previous generations, says Rav Pam, were comparable to metal utensils that can be purified with the “fire” of criticism. Our generation, in contrast, is comparable to earthenware utensils that are liable to burst when exposed to the extreme heat of criticism. Instead of inducing motivation to self-improvement and growth the criticism is more likely to result in bitterness, depression and despair. There is nothing more counterproductive.[246]

The Chazon Ish also cautions us to avoid despair – “the cruel destroyer.”[247]

Similarly, my grandfather, Rav Eliyohu Meir Bloch, the late Telzer Rosh HaYeshiva, warns us that an overly harsh guilty conscience can have the paradoxical effect of inducing even more egregious and despicable behavior.[248]

The difficulty of helping a person improve when his intense self-criticism makes it unbearable to acknowledge his shortcomings was noted by a contemporary psychoanalyst:

The central issue in the patient’s attempts to ward off an experience of self-hate or self-contempt is to avoid any realization of unfulfilled “shoulds.”[249] In analysis he must therefore fight off any real insight into those shortcomings which according to his inner dictates are unpardonable sins. Therefore, any suggestion of these shortcomings is felt by him as an unfair accusation and puts him on the defensive. And whether in his defense he becomes militant or appeasing, the effect is the same: it prevents him from a sober examination of the truth. [K. Horney: Neurosis and human growth: the struggle toward self-realization. 1991, p. 335]

[See Parshas Vayerah, Parshas Matos, Parshas Vayeilech[

 

Parshas Vayeilech: We can only return to Hashem by recognizing our positive qualities

(וילך – הפטורה) שובה ישראל עד ה’ אלקיך כי כשלת בעוונך ( הושע יד:ב).

The gemara informs us that teshuva is so great that it can lift a person from spiritual depths until the כסא הכבוד – as it says in the haftora עד ה’ אלקיך. My uncle, Rav Boruch Sorotzkin, emphasizes that the person must take the first step towards the כסא הכבוד. Only then can he reach high levels. That first step requires that he acknowledge his iniquity. But the recognition of iniquity is not sufficient to propel us toward teshuva. Rather, as stated in the next posuk: קחו עמכם דברים ושובו אל ד’, אמרו אליו כל תשא עוון וקח טוב – Take words with you and return to Hashem: say to him, “Forgive every sin and accept goodness…” Citing Rav Motel Katz, my uncle explains that this means that we need to approach Hashem with our good qualities. When we focus on these good qualities and we realize our potential for further significant growth, then when we realize that we sinned that will prompt us to start on the path to teshuva.[250]

Rav Shimon Schwab makes the same point in his commentary on Parshas Shlach. The posuk in Yehoshua describes the meeting between the two meraglim Yehoshua sent and Rachav the zonah. When they wanted to leave without being seen, the posuk relates that she lowered them by the rope through the window, for her house was in the wall of the fortification and in the fortification she lived -“ותורידם בחבל בעד החלון כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת”.

The Yalkut Shimoni relates that there wasn’t an officer or nobleman who didn’t make use of Rachav’s services. At the age of fifty she was megayer and did teshuva. She said to Hashem: “with three items I sinned against You, with a rope, a window and with a fortification, and with those three items I seek forgiveness etc. And what was her reward? Eight Neveim and Kohanim came from her.

Rav Schwab asks: Did she only sin with the rope, window and fortification? While Rashi explains that the sinners entered via the rope and window, it isn’t possible to explain that they all entered that way. It is more likely that most of her clientele entered through the door. After all, licentiousness is what characterized Eretz Canaan at that time.

Explains Rav Schwab that indeed most of her clients were brazen and entered shamelessly through the front door. There were, however, some clients who still had a sense of shame and wouldn’t enter her house publicly. She respected those feelings and so provided them with the means to sneak in through the window. And so, the rope and window in the fortification symbolized the remnants of her tzelem Elokim that still remained in her after long years of a life of pritzus. Her teshuva and geirus grew from the remnants of her tzelem Elokim that still felt sensitivity to the disgrace of the avira. Therefore, when describing her sins as she embarked on her teshuva journey, she specifically mentioned the rope and window in the fortification.[251]

Likewise, concludes Rav Schwab, the teshuva of each individual can only grow out of his tzelem Elokim … Perhaps this is why the Mishnah in Avos says that a person shouldn’t see himself as a rosha, because if a person focuses on his iniquities, he certainly won’t do teshuva. Only by concentrating on his tzelem Elokim can he hope to return. This is also why the aseres yemei teshuva begins with Rosh Hashana without any viduy. Instead, we remind ourselves that this is the day when adam harishon was created with his tzelem Elokim. With this, the person can be ממליך מלכו של עולם and begin the teshuva process.[252]

[See Pasrshas Nitzavim]

Parshas Haazinu: What’s wrong with saying Hashem is a vateran?

(האזינו לב:ד) הצור תמים פעלו כי כל דרכיו אמת

ב”ק נ. – “כל האומר הקב”ה ותרן, יוותרו חייו שנאמר הצור תמים פעלו כי כל דרכיו אמת”.

The posuk tells us that Hashem’s deeds are perfect and His ways are just. Based on this the gemara states: Anyone who says that Hashem is a vateran [indulgent in meting out punishment for transgressions], his life will be relinquished [yivatru].

Asks the Nefesh HaChaim, do we not applaud a person of chesed who displays the middah of vateranus? So, what is wrong with saying this about Hashem?

The Nefesh HaChaim explains this with the fundamental principle that heavenly punishments are not external punishments or revenge for the sinner’s actions. Rather the punishment is built into the sin. At creation Hashem built into nature that its functioning is dependent on people’s behavior. When a person sins, he causes damage to his heavenly roots. The negative repercussions that follow are automatic consequences of the tumah forces that he created with his actions. If he does teshuva the positive forces will be reinstated. What place is there for indulgence (vitur) on the part of Hashem? The person’s own behavior creates the reality. It is like a person eating food that is unhealthy for him. The harm it causes is the direct result of his actions.[253]

The D’var Avrohom (Kovno Rov) asks a question similar to that of the Nefesh HaChaim. There are many pesukim in the Torah that state that Hashem is a Rav Chesed and that he pardons and forgives. So, what’s so terrible with saying Hashem is a veteran?

Explains the D’var Avrohom, there is a substantial difference between being mevater to someone and giving him a gift or forgiving him. Something given as a gift has value in the eyes of the giver. Likewise, when someone forgives, the wrong done to him has significance to him but he forgoes his reckoning. Vitur, in contrast, implies that the person who was offended sees the transgression as insignificant. [like you tell a 12-year-old child to be mevater when his 5-year-old brother called him stupid, because it should be insignificant to him.] We can now understand why “anyone who says that Hashem is a veteran, his life will be relinquished” because he is propagating the views of the apikorsim who believe that Hashem is too great to concern Himself with the everyday doings of insignificant people. In their perspective, Hashem is mevater to us because He considers our actions insignificant.[254]

 

As we see many places in the Torah, Hashem is forgiving and encourages us to do teshuva. But that is all with unfathomably deep cheshbonos, certainly not because He has no interest or concern about our actions. As Rav Chaim Friedlander states, anyone who says that Hashem is mevater in His judgement is missing appreciation of the benefits of judgement for the judged.[255] As Rav Dessler explains, when a person sins he creates a barrier between himself and his Creator so that he deprives himself from benefiting from Hashem’s chesed. The purpose of punishment is to correct that which has been distorted and purify the person so that he can again benefit from Hashem’s beneficence.[256]

[See Parshas Eikev]

Parshas Vezos Haberacha: It’s in the nature of a student to listen more to a rebbi whom he feels loves him.

(וזאת הברכה לג:א) וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל לפני מותו

The posuk relates that Moshe bentched Klal Yisroel before he was niftar. The midrash explains that Moshe was concerned that he often had to reprimand them when they strayed. So, when he was told that it was time for him to part from this world, he said he first needs to bentch them. Rav Henoch Lebowitz elaborates on this idea that Moshe was worried that Klal Yisroel would misinterpret his frequent warnings and reprimands as evidence that he was angry at them and didn’t love them. Rav Lebowitz assumes that Klal Yisroel wouldn’t actually think that Moshe was very angry at them and didn’t love them at all. Rather they would have mistakenly believed that there was a small measure of anger mixed into his love for them. Therefore, his last act on this world was to bentch them so as to reassure them that he did in fact wholeheartedly love them.[257]

Rav Lebowitz then wonders, weren’t there other, more important, things for Moshe to have done in the last few minutes of his life rather than to dispel Klal Yisroel’s questioning the full extent of Moshe’s love for them? It must be, he explains, that since Moshe’s life mission was to make sure that Klal Yisroel maintain their commitment to the Torah and since it’s the nature of a student to be more accepting of his Rebbi’s teachings if he feels his love, this was, in fact, the most important task for the last minutes of his life. It is especially crucial for a rebbi to show a talmid that he loves him, concludes Rav Lebowitz, when it’s necessary to reprimand the talmid since that is a time when a student is most likely to doubt his rebbi’s love.[258]

Rav Shach would quote his uncle, Rav Isser Zalman Melzer, that the most significant component in success in chinuch is the rebbi – talmid relationship, therefore, the rebbi needs to exert himself to find the way, and to make the necessary compromises, to ensure that he will become beloved by his talmidim.[259]

Rav Wolbe wrote in a letter that the foundation of success in chinuch is that the rebbi truly loves his talmidim to the point that they can sense it. Unfortunately, he laments, not all mechanchim practice this, causing many students great harm. Likewise, said the Chazon Ish, only by expressing love and affection to talmidim is it possible to influence them to learn and to have yiras shomayim.[260]

“Joel,” a middle-aged man, who was expelled from a number of yeshivos as a teenager, described[261] two momentous events that occurred during that period of his life. The first event was when he was accused of stealing from another student. In truth, he wasn’t the culprit, but he was terrified that his parents would find out that he was being expelled again. So, when the menahel promised him that if he confessed, he wouldn’t be expelled, he confessed to the crime he didn’t commit. Then he was promptly expelled! Joel related that he would have understood if he was expelled because he had no interest in learning. (Later he was diagnosed with dyslexia and ADD). But this betrayal “was like a stab in the heart.” He quickly went off the derech.[262]

The other event occurred in one of the yeshivos he passed through. A group of his friends were going to the store to buy nosh. Joel’s parents were poor, so he didn’t have money for that. Then he noticed a pushka in the room and he reasoned that that money was meant for poor people and he certainly qualified, so he took a few dollars. As he put the money in his pocket, he was horrified to see his rebbi watching him through the window. At first, he tried to deny it, but he had no choice but to explain to the rebbi why he took the money. His rebbi told him to return the money to the pushka. Then the rebbi took five dollars out of his own wallet and gave it to Joel. “Go with your friends and buy nosh” he said. This rebbi kept contact with him and inspired him to get back on the derech. In fact, for many years until this very day they learn three times a week.

SUBJECT INDEX

Abuse begets abuse Mishpatim

Abuse: Denial of Bechukosai

Anavah: True meaning of Trumah, Vayakhel, Re’eh

Aspirations: High aspirations and realistic goals Ki Sisa

Assertiveness Pinchus

Bad neighbor שכן רע – צדיק שאינו טוב – Noach

Bas Kol Balak

Bechira Vayeira

Ben sorer Ki Seitzei

Bilaam Balak

Boundaries and restrictions Tetzaveh

Change: Gradual Korach

Chesed: Hashem’s Masei

Cheshbon Hanefesh Ki Savo

Children’s responsibilities Acharei Mos

Chinuch: Changes in methodology due to societal changes Toldos

Chinuch: Main ingredient for success Vezos Haberacha

Chinuch: Persuasion, not coercion Vayeitzei

Chinuch: Subtle Korach

Circumstances of sin Matos

Communication: Power of effective Bo

Competition Yisro

Complaining: The positive side of Beha’alosecha

Coercion in chinuch Vayeitzei

Creativity Pekudei

Demanding: The positive side of Beha’alosecha

Discipline Eikev

Easier to educate other people’s children Noach

Eigel Hazahav Ve’eschanan

Elephant in the room: Ignoring the Vayigash

Emotions: importance of Lech Lecha

Example, setting an Emor

Expanding self Acharei Mos

Extrinsic motivation Vayishlach

Free will Vayeira

Gaavah Vayakhel, Re’eh

Glamour: The need to feel superior Yisro, Naso

Group affiliation vs. individuality Bamidbar

Hashkafah issues: As cause of going off the derech Shemos

Hisbodidus Chukas

Homework Toldos

Humility: True meaning of Trumah

Ideal for whom? Vayechi

Ignoring children’s misbehavior Kedoshim

Image of Hashem Eikev

Incentives Vayishlach

Inconsistencies Devorim

Individuality vs. group affiliation Yisro, Pekudei, Bamidbar

Infanthood: Beginnings of Chayei Sarah

Influence of authority figure Tazria

Intimate relations: Role of emotional bond in (אבר קטן…) Vayeishev

Intentions do matter Tzav

Kibud Av: Transmitting the mesorah Kedoshim

Laziness Shoftim

Learned helplessness Shoftim

Luchos: Why shivrei luchos kept in the ahron? Ki Sisa

Marriage: Communication Bo, Pinchus

Meraglim Shlach, Devorim

Mesorah and Kibud Av Kedoshim

Midbar – לכתך אחרי במדבר Masei

Middos: Taught or experienced? Vayikrah

Mitzvos: Not for Hashem’s sake Tetzaveh

Mitzvos: Motivation to keep, olam hazeh Vayeitzei

Moshe Rabbeinu suspected of embezzlement Pekudei

Moving on: Difficulty of Bechukosai

Musser for our times Nitzavim

Neighbor, bad: Impact of – שכן רע Mikeitz

Nekudas HaBechira Vayeira

Nisoyon – אין דבר העומד בפני הרצון Vayeira

Noach Devorim

Obligations, not rights Behar

Off the derech: Causes of Shemos

Ona’as devorim Behar

One size fits al Chukas

Parenting: Privileges or obligations Shmini, Kedoshim, Behar

Perfectionism: The destructiveness of Bereishis, Vayechi, Ki Sisa, Shoftim

Pikadon not ownership Behar

Power: Privileges or obligations Shmini

Prizes – לא לשמה Vayishlach

Punishment: Hashem’s Eikev

Question in hashkafah: As cause of going off the derech Shemos

Rachav Vayeilech

Rebellious children Mishpatim, Ki Teitzei

Relationship: Role in chinuch Chayei Sarah, Tazria, Emor, Ki Seitzei

Relationship and example setting Emor

Responsibilities: Children’s Acharei Mos

Restrictions and boundaries Tetzaveh

Rewards from Hashem are very generous Beshalach

Robots: Mindless Lech Lecha

Self-fulfilling prophecy – עין טובה Mikeitz

Self-respect/Self-esteem: Importance of Noach, Vayakhel, Re’eh

Self: Serving Hashen with our unique self Yisro

Self: Expanding Acharei Mos

Sensitive topics: Teaching Metzora

Shalom Bayis Bo, Pinchus

Sibling rivalry Mikeitz

Small steps Naso

Sota: If innocent gets rewarded Beshalach

Subconscious motivations and fears Devorim

Subtle chinuch Korach

Superior: Desire to feel superior to others Yisro

Ta’anis dibur Chukas

Tefilla without kavanah Tzav

Teshuva begins with tzelem Elokim Vayeilech

Teshuva: Convinced it won’t be accepted Ve’eschanan

Teshuva: Imperfect Balak

Tough love: Gedolim’s attitude towards Toldos

Unique individual Vayechi, Pekudei, Chukas

Upside down world Va’eira

Validation: Importance of Bechukosai

Vateran: Hashem as Ha’azinu

Viduy Balak, Motos, Ki Savo

Viduy Maaser Ki Savo

Vitur Pinchus

Water: Drops of on stone Korach

Yes: When a mechanech has to say … Shlach

Yirah Nitzavim

  1. הובא בגליון “פנימים ופרפראות נבחרים לפרשת השבוע” מהרב יוסף ברגר (תשע”א).
  2. Needless to say, we are incapable of even beginning to comprehend the exalted levels of the early spiritual giants, such as אדם הראשון. We can only glean the lessons that apply to us, which חז”ל teach us based on their understanding of the Torah.
  3. I elaborate on this issue in an article I published in the Journal of Psychology and Judaism, Vol. 23 (4), 1999, pp. 179-195 – “The Pursuit of Perfection: Vice or Virtue in Judaism?” A more recent version is available at www.DrSorotzkin.com.
  4. בספר מתנת חיים (רבי מתתיהו סלומון, קנינים ח”א, עמ’ רלז’-רלט’): להיות “שמח בחלקו”… הכוונה הוא להיות שמח בכל השגה שמשיג, אף כשהוא שואף יותר… כי השמח בחלקו ואינו מתעצב על שלא השיג יותר, קונה לנפשו מנוחה ושמחה להמשיך הלאה בלימודו… [ראה גם במכתב מאליהו ח”ה עמ’ 264 ובאור החיים בראשית ג:א].
  5. ראה פירוש רש”ר הירש עה”ת (נח ט:יח): למרות הבדלי התכונות שהתגלו בין שלשתם [שלושה בני נח] אף לפני המבול, כל אחד מהם היה ראוי להנצל בתיבה יחד עם נח.
  6. וזה לשונו בספר הבינה והברכה: וזה בודאי אין לומר שנח לא היה בעל השפעה [ולכן לא השתדל להשפיע], שהרי חינך בניו בדרך ה’ שהיו צדיקים (וכמש”כ רש”י וירא יח:לב), ויותר קשה לאדם לחנך בניו מלחנך אחרים, שהרי כל אחד – אפילו גדול – יש לו מגרעות ויש לו זמנים שבהם נראית חולשתו וקטנותו, רק שבזמנים כאלו הוא מסתגר בביתו ואין רואהו, אבל בני ביתו רואים אותו לפעמים גם בקלקולו, ומכיון שחינך ג’ בנים צדיקים בודאי שהיה פדגוג גדול ובעל השפעה…. [ולפי זה] נראה שכוונת היש דורשים לגנאי היא ללמדנו שאין זה שיטה נכונה… כי על כל אדם להקריב קצת מהרוחניות שלו עבור תיקון העולם.
  7. מובא בספר “משל אבות” מאת הרב משה לוי.
  8. רמב”ם, פירוש המשניות (אבות ב): כשיחשוב אדם עצמו חסר ופחות לא יגדל בעיניו חסרון שיעשהו.
  9. Rav Eliyashiv’s son-in-law and a posek in Bnei Brak.
  10. רבי יצחק זילברשטיין (ספר “ברכי נפשי” עמ’ תנד-תנה.): חלק גדול מהבעיות עם הילדים נובע מכך שההורים אינם יודעים ‘לפרגן’ לילדים, ולדבר בשבחן, השיח-והשיג שיש ביניהם נסוב בדרך כלל על הפעולות השליליות של הילדים, מה הם לא עושים טוב, ועל מה הם עדיין לא הספיקו לעבוד. יש מן ההורים הסבורים, ובטעות, שחובתם המוסרית לילדיהם קשורה רק ל’לאוים’, אבל את החלק החיובי הם שוכחים לגמרי. בצורה זו מתרגל הילד לשמוע רק על החלקים השליליים שלו, וכלל אינו יודע שיש בו גם חלק טוב. המדובר באחת העוולות הגדולות תחת השמש הנעשות לילדים, עוולה היוצרת בעיות חינוכיות קשות מאוד, והיא כמעט בלתי-הפיכה. כי במצב כזה, גם כאשר הילדים יגדלו ויתבגרו, קשה יהיה להוציא ולהפיק את החלק החיובי שלהם, וחבל.

    וראה גם בבן יהוידע (בן איש חי) קידושין מ. – “טוב לשמים ורע לבריות זהו צדיק שאינו טוב”. קשה כיון דרע לבריות א”כ אינו טוב לשמים? ואדרבה השי”ת קפיד על עבירות שבין אדם לחבירו טפי…. ונ”ל בס”ד, מ”ש רע לבריות אין הכוונה… שהוא מזיק לבריות… אלא הכוונה שהוא מלמד קטגורייא על הבריות, ואינו מלמד זכות, ולא ניחא ליה להקב”ה שהאדם ילמד חובה על ישראל… ולכן זה המלמד חובה על ישראל אע”פ שהוא מקנא קנאת הדת נקרא רע לבריות..

    ובספר “שמוש חכמים” (הרב אשר ברגמן, עמ’ צט’): סיפר הגאון רבי יעקב יצחק הלוי רודרמן בשם רבי אליהו מקארטינגער תלמידו של רבי ישראל סלנטר: שבת לג: “כשיצא רשב”י מן המערה כל מקום שנתן עיניו מיד נשרף, יצתה בת קול ואמרה להחריב עלומי יצאתם?! – חזרו למערתכם!” וצריך עיון בדברי הגמרא, שאם באמת היה צריך להשרף כל מקום שנתן בו עיניו, למה התרעם עליו הקב”ה, ואם לא היה צריך להשרף, אם כן קשה למה נשרף? אבל הפירוש הוא, שאם מביטים בעין ביקורת כפי אשר הביט רשב”י, אז באמת צריך להשרף, אבל אין צריך להביט בעין כזו! לכן התרעם עליו הקב”ה לאמר להם ע”י הבת קול, חזרו למערתכם…..

    וראה מכתמ”א ח”ד עמ’ 3-4 שמביא את דברי המהר”ל על “לב טוב”.

  11. Rav Mordechai Bunim Silverberg, Rav of Bnei Brak’s Shikum Hei, in a derashah. (Mishpacha February 7, 2018, page 51).
  12. Needless to say, the greatness of tzadikim is also reflected in the higher spiritual level of their emotions. Their spiritual growth impacts on what they enjoy doing and how they react emotionally to events. Rav Lebowitz’s point is that they don’t reach this level simply by ignoring or ruthlessly uprooting their natural feelings. ראה בענין זה בספר שיעורי דעת להגרא”י בלאך בענין “הרגשות ע”פ תורה”.
  13. בספר שיעורי דעת לזקני הגרא”מ בלאך, עמ’ מג’.
  14. שו”ת הרדב”ז, ח”ג, סי’ תקנה’.
  15. בספר מכתב מאליהו (רבי אליהו דסלר, ח”א עמ’ 167): … ואפילו נחום איש גם זו… היה חייב לברך על הרעה דיין האמת. למה? יען שבצלו של עוה”ז א”א להרגיש את שלמות הטובה שברעה. ובח”ג עמ’ 265: כי אף שהכיר טובה גם עבור הרעה, וידע בוודאות כי תכליתה לטובה, אולם בשעת הרעה הרגיש יסורים וצער…
  16. ספר מתנת חיים, מאמרים ח”א עמ’ יז-כ.
  17. וירא כב:א
  18. מורה נבוכים ג:כד
  19. It would seem to be sacrilegious to believe that a person can compel Hashem, so to speak, to his own will. .”אבל בשום אופן לא ניתן להאמר כי בידו [של אדם] לעשות כל מה שהוא רוצה” (מתנת חיים, ח”א עמ’ יח’)
  20. ראה גם בספר מתנת חלקו: ועדים מאת רבי מתתיהו חיים סולומון על ספר חובות הלבבות, ‏שער הבטחון עמ’ קיט-קכ ובהערה לו’: וראה בספר מכתב מאליהו (רבי אליהו דסלר, ח””ה עמ’ 264): אם חושב אדם לעשות – מוטב. אבל החושב לגמור מלאכתו – זה אפיקורסות…. וכן בספר “אורחות הישיבה” (הרב אשר ברגמן – תשס”ח, עובדות וכו’ ממרן הגרא”מ שך, עמ’ רפ-רפא) על הגמ’ (מגילה כה.) “הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים” וז”ל: כי כל עניני העולם אינם בידו של האדם. גם אם הוא הגביר הגדול ביותר – עלול הוא להשאר רעב אם לא יהיה מי שיכין לו אוכל… לעומת זאת, אדם החפץ ביראת שמים מובטח לו כי תמיד יוכל להשיג את מבוקשו!! שכן הוא אינו תלוי באף אחד, ובשום גורם שבעולם! גם אם לא יעלה בידו לקיים את המצוות בפועל – מכל מקום יזכה הוא בזכותן של אותן המצוות, שהרי נחשב לו הדבר כאילו קיימן למעשה – אם נאנס ולא קיימן חרף רצונו!

    In this sense, we can say that it is true that “nothing stands in the way of the will” because there is total bechira in regard to the will itself. In regard to accomplishing what we “will,” that is dependent on Hashem’s will, not our own.

  21. אור החיים (האזינו לב:יא) כנשר יעיר קנו… גם מעוררם כפי היכולת שיוכלו עמוד בו כאומרם ז”ל (ב”ר נה:ב) שאין ה’ מנסה האדם אלא בשיעור שיוכל לסבול.
  22. ר’ צדוק הכהן מלובלין – צדקת הצדיק אות מג: פעמים יש אדם עומד בניסיון גדול כל כך עד שאי אפשר לו שלא יחטא, כדרך שאמרו (ברכות ל”ב א) מה יעשה הבן וכו’ ובזה הוא נחשב אונס גמור דרחמנא פטריה. וגם בהסתת היצר בתוקף עצום שאי אפשר לנצחו שייך אונס (ואם ה’ יתברך הסיב את לבו הרי אין חטא זה חטא כלל רק שרצון ה’ יתברך היה כך) ועיין מה שאמרו (כתובות נ”א ב) גבי תחילתו באונס אפילו צווחת לבסוף שאלמלא מניחה היא שוכרתו מותרת לבעלה, מאי טעמא יצר אלבשה הרי דזה מיחשב אונס גמור אף על פי שהוא מרצונה מכל מקום יצר גדול כזה אי אפשר באדם לכופו והוא אונס גמור ואין בזה עונש אף דעשה איסור כיון דהיה אנוס. אבל האדם עצמו אין יכול להעיד על עצמו בזה כי אולי עדיין היה לו כח לכוף היצר… [ושמעתי מהרב ישראל רייזמן שליט”א בשיעור על נביא, שמה שאומרים הרבה מחנכים לתלמידיהם שאם הקב”ה נתן לך נסיון זה סימן שאתה יכול לעמוד בזה אינו נכון – והביא את רבי צדוק לראיה.]
  23. The Mashgiach showed the parents the following vort highlighting the connection between their mode of parenting and their son’s emotional inability to function normally.

    (משפטים כא:טו) ומכה אביו ואמו מות יומת: (טז) וגנב איש ומכרו ונמצא בידו מות יומת: (יז) ומקלל אביו ואמו מות יומת: בספר מעין בית השואבה (רבי שמעון שוואב): מה שהפסיק הכתוב בין מכה למקלל בקרא של “וגונב איש”…? ונראה שלכאורה יפלא איך יתכן שיבוא האדם לדרגה שפלה כזו להכות או לקלל הוריו..,. [אלא] אם שולטים על הבן כאילו הוא עבד לאביו ולאמו ומעבידים אותו בעבודתם ומטילים עליו פחד ואימה, אז נחשב כאילו גנבו נפש מישראל שהרי אין להבן חירות, ובזה מסיתים מרידת הבן עד כדי הכאה וקללה. ועל זה בא הרמז בפסוק “וגונב נפש” בין מכה למקלל להורות שפעמים שזו היא הסיבה למכה ומקלל, ואף שהן חייב מיתה [ע”י בית דין] הגורם היה מה שלא שמעו האב והאם לעצת התורה וחכמיה [בקשר ליחס הנכון לילדים].

  24. ב”מכלול המאמרים והפתגמים” וב”קונטרס מאמרי חז”ל” (הודפס בסוף ספר נר למאה) מובא שזה מאמר שגור ע”פ הזוהר פר’ תרומה דף קס”ב “כל מלין דעלמא לא תליין אלא ברעותא”. אך נראה ברור שהזוהר רק מדגיש שבלי רצון ודאי שאין הצלחה אך אין זאת אומרת שעם רצון ההצלחה מובטחת.
  25. See for example the many such comments in the Sefer Atara LeMelech by Rav Avrohom HaCohen Pam, Chidushei Halev by Rav Henoch Lebovitz, and Yeshorim Darkei Hashem by Rav Yonason Aber.
  26. I’ll never forget the father (who happened to be a beis medrash rebbi) who found out that two years prior, his underperforming son had been molested for over a period of a year by one of his teachers. The father’s major concern was that his son would use this as an “excuse” for sub-par performance!!
  27. בראשית רבה (פרשה נג:י) על הפסוק וירא כא:ח “ביום הגמל את יצחק”: “לא נדנדה עריסה תחלה אלא בביתו של אברהם אבינו”.
  28. חיי שרה רמז קה’ (ראה רש”י חיי שרה כד:א ובשפתי חכמים שם).
  29. חיי שרה כד:א
  30. It is interesting to note the explosion of research in recent decades which highlights the importance of “attachment” of an infant to its parents for successful development. To quote from an excellent book on the subject:

    There is an indispensable special kind of relationship without which parenting lacks a firm foundation. Developmentalists … call it an attachment relationship. For a child to be open to being parented by an adult, he must be actively attaching to that adult, be wanting contact and closeness with him. At the beginning of life this drive to attach is quite physical – the infant literally clinks that apparent and needs to be held. If everything unfolds according to design, the attaching will evolve into an emotional closeness and finally a sense of psychological intimacy. Children who lack this kind of connection with those responsible for them are very difficult to parent or, often, even to teach. Only the attachment relationship can provide the proper context for child-rearing. The secret of parenting is not what a parent does but rather what the parent is to the child to a child. … All the parenting skills in the world cannot compensate for a lack of attachment relationship. All the love in the world cannot get through without the psychological umbilical cord created by the child’s attachment. [Attachment makes] possible the transmission of standards of acceptable behavior and values from one generation to the next. [Hold on to your kids: Why parents need to matter more than peers. Gordon Neufeld, PhD, and Gabor Maté, MD, 2014, pp. 6, 70].

  31. רבי שלמה וולבה, ספר זריעה ובנין בחינוך, עמ’ כח – לעיתים קרובות אנחנו מוצאים שההורים נוקטים פעולות לחינוך ילדיהם, כביכול, ובעצם אין שום קשר בין הפעולות האלה לבין חינוך. המניעים לפעולות “החינוכיות” האלה הם מניעים אנוכיים – אגואיסטיים – לגמרי. לפעמים ההורים פועלים מתוך מידות פסולות לגמרי, מידות שנחשבות למידות רעות ביחסים שבין אדם לחבירו, מידות שהמבוגרים אינם מרשים לעצמם להראות כלפי מבוגרים אחרים, והנה בהתנהגות כלפי הילדים משתמשים בכל המידות שאינן טובות, כאילו שאלו מידות נורמליות: קנאה, שנאה, כבוד, כעס, גאווה… ובעיקר – רצון שליטה. יש כעין הרגשה של רצון לשלוט בילד. הילד ניתן לרשותי, ואני יכול לשלוט עליו שליטה בלתי מוגבלת. …. רואים בילד “חפצא” ששייך לי, ותפקידו בעולמו – להביא תועלת להורים.
  32. ספר “אורחות הישיבה” (הרב אשר ברגמן – תשס”ח, עובדות וכו’ ממרן הגרא”מ שך, עמ’ שצה’): מה שאמרו הקדמונים כי יסוד מצוות כאו”א הינו על מנת לשמר את מסורת התורה והאמונה מדור לדור, שהרי כל אמונתנו ותורתנו מתבססת על ההערכה וההשמעות לדורות הקדמונים. אם מתנכרים להורים… הרי שהשלב הבא הוא לנתק את שרשרת הדורות לחלוטין.
  33. With Hearts Full of Love, ArtScroll 2009, p. 66.
  34. ספר חסידים (סימן תקס”ה) “כתיב איש אמו ואביו תיראו לשון רבים ולא כתיב תירא לשון יחיד שהאב והאם בכלל תיראו שלא יכעיסו את הבן כל כך עד שלא יוכל להתאפק וימרוד בהם”.
  35. הגרא”מ שך (בספר אורחות הבית, הרב אשר ברגמן – תשס”ה, עמ’ ריג’) – ספר רבינו כי אחד מתפקידיהם היותר נכבדים של האב והאם – הינו להעניק לבניהם בית חם ואוהב, סביבה תומכת, וזאת על מנת שבסיס זה יאפשר להם למצוא בתוכם פנימה את הכוחות הנדרשים לשם ההתעלות וההתגברות על המפריעים השונים. הורים אשר אינם עושים כן – הי’ רבינו אומר – הרי הם גורמים בידיים לאבד את נפשם של בניהם ובנותיהם, אם לא בטווח הקרוב – הרי שבשלב מאוחר יותר…. ובעמ’ ריד’-רטו’ – כאשר נשאל על ידי אחד ממקורביו מה כדאי ללמד את בנו בן שנתיים, לאחר שלימדוהו כבר את אותיות הא’-ב’ – נענה רבינו והשיב: “אין ללמד אותו מאומה!! מספיק מה שמלמדים בחיידר!! על ההורים מוטל רק להעניק לילדם הרבה חום ואהבה עם דוגמא אישית….” – סיכם רבינו, וחזר שוב: “היום – מפחדים לתת לילדים אהבה, ואין מבינים כי זהו הדבר החשוב ביותר לחינוך הילדים: להעניק להם הרבה חום ואהבה!!”…
  36. Chinuch Insights from the Rosh HaYeshiva [Yeshivas Ner Yisroel] – Transcripts from Q & A sessions at Torah Umesorah Conventions, Edited by Doniel Frank
  37. Families and Faith: How Religion is Passed Down across Generations (2013), by Vern L. Bengtson. 
  38. ראה רד”ק הושע יג:ח.
  39. ספר מעשה איש, (חזון איש, ח”א, עמ’ עב’) – דעת רבינו היתה, כשעלתה על הפרק שאלת היחסים בין הורים לילדים שיצאו לתרבות רעה רח”ל, שינסו למשכם בעבותות אהבה, ולא לדחותם חלילה. מעשה באב שבנו נידרדר להיות מחלל שבת בפרהסיא, ולימים הגיע בנו בבקשה שירכוש בעדו מכונית נוסעים. אמר האב שמוכן לכך בתנאי שיבטיח לבל יסע בשבתות. הבן סירב להבטיח, והמתיחות ביניהם גדלה. כשהגיע הדבר אל רבינו, שלח אל האב לייעצו, שבמקרה זה… כדאי שיתן את המכונית לבנו ללא שום תנאי, כי דוקא בדרך זו תגדל השפעתו עליו.
  40. םפר לולי תורתך (הרב אשר ברגמן: עובדות, ומעשים… ממרן רבי אלעזר שך, תשס”ב, עמ’ סה’): כל זה היה בזמנים עברו, עד לתקנת רבי יהושע בן גמלא. אך מאז, הופרדו התפקידים: האב מינה את המלמד… והוא עצמו נותר ותפקיד אחד בידו. אחד בלבד: להעריף אהבה על בנו.
  41. ספר אורחות הבית (הרב אשר ברגמן – תשס”ה, עובדות וכו’ ממרן רבי אלעזר שך, עמ’ ריג’): היום מפחדים לתת לילדים אהבה, ואין מבינים כי זהו הדבר החשוב ביותר לחינוך הילדים: להעניק להם הרבה חום ואהבה!!
  42. With Hearts Full of Love, ArtScroll 2009 (Chapter 8).
  43. פרדס יוסף (בשלח טו:כו) – …רופאי זמנינו אינו משתמשים בהרבה רפואות כמקודם כמו הקזת הדם אף שהוא טוב מכל מקום אדם נחלש ביותר… וכן ברפואות הנפש אין אנו יכולים להשתמש בהכאה, נזיפה הקהה את שיניו וכדומה, כי במקום רפואה יחלשו עוד יותר גוף היהודית… ואם הראשונים לא נכוו ברותחין, עתה סכנה בפושרים…
  44. עטרה למלך (עמ’ קעה’) – התשובה המעולה… היא על דרך “סותר על מנת לבנות”…. הנה הדרך הזה הי’ טוב לדורות הראשונים… אבל לנו חלושי כח מבחינה רוחנית וקלי היאוש, דרך זה רחוק משכר וקרוב להפסד. כמו כלי חרס… כן אנחנו עלולים להתפקע לגמרי ע”י אש הבקורת החריפה. ובמקום שאיפה לתיקון ועלי’ תנחל נפשנו עצבון רוח ומרירות היאוש, ואין לנו מפסיד גדול מזה.
  45. אורחות הבית – (עמ’ קנו’) [הרב שך אמר ש]הנהגה זו, אשר טובה וראויה היתה לשעתה – שוב איננה מתאימה לדורנו… כיום אני נוהג אחרת… [וכן מובא בשמו של רבי חיים מוולוז’ין (מנחת שמואל אות י”א) – בזמן הזה, קשות אינם נשמעים. ושמעתי בשם רבי מתתיהו סלומון שיש לנו מסורה ב”ונתן לנו את תורתו” אבל לא ב”קירבנו אל הר סיני”. דהיינו שהתורה כמובן לעולם לא משתנה אך איך לקרב את האדם לתורה זה יכול להשתנות [זאת כמובן רק על פי הוראות גדולי ישראל].
  46. Mishpacha Magazine (6/5/13 pp 18-19), “Unconditional love has no limits.”
  47. דרכי החיים (ח”ב, עמ’ יז’) בזמנינו, שהדור חלש, אין כח ל”שמאל דוחה”, וצריך לחזק בעיקר את ה”ימין מקרבת”.
  48. של”ה הקדוש – אין ראוי לאדם כשירצה דבר מה מאנשי ביתו שיכריחם על זה על צד האונס והניצוח, אף כי הוא מושל בהם. אבל ישתדל לפתות אותם אל מה שירצהו בתכלית מה שאפשר, כדי שיתעוררו לזה מעצמם. כי זהו יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח. (מובא בספר חינוך מַלכוּתי, עמ’ סח-סט).
  49. בספר חוט שני (רבי ניסים קרליץ, עמ’ שז’)…. קמ”ל בגמ’ דאפ”ה עדיף למימרינו בניחותא “כי היכי דלקבלינהו מיניה” שאז יעשו מתוך הבנה שיתקבלו הדברים על ליבם, ולא שיעשו מחמת תביעתו ומוראו שאז לא יבינו ולא יקבלו, מפני שכשדורשים בתקיפות אין הדברים מתקבלים ומתישבים על הלב. וזה כלל גדול בחינוך, שעדיף להימנע מלתבוע ולדרוש בתוקף שאין הדברים מתקבלים כ”כ. וכדאי להפסיד קצת כדי להרויח שיעשו מתוך הבנה….
  50. בספר “זריעה ובנין בחינוך” (רבי שלמה וולבה, עמ’ טז’) – …. אח”כ, כשהילד בן ארבע-עשרה, באים ההורים מופתעים וצועקים: “אינני מבין מה עם הילד שלי, הוא לא מדבר אתי כלל, הוא לא מספר לי שום דבר, אין לי מושג מה הולך אצלו”. כשההורים באים ושואלים אותי מה לעשות, אני שואל אותם: ….היכית את הילד כשהיה בן שלוש?” והוא עונה: “כמובן, הרי הייתי צריך לחנך אותו”. אזי אני משיב: “עכשיו אתה משלם בעד המכות שנתת לו אז”.
  51. מכתב מאליהו (רבי אליהו דסלר, ח”ג עמ’ 136-137): איתא בכתבי הגר”א שדור עקבתא דמשיחא יהיה דור חיצוני… דור שמושגיו שטחיים וחיצונים.
  52. דרכי החיים (רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, ח”א, עמ’ שסה’): …הסיבה לאי הצלחה בלימוד, היא… קנאה באחרים, ואע”פ שאמרו חז”ל “קנאת סופרים תרבה חכמה”, אולם בזמננו אין אנו יודעים מהי המידה לכך… ולכן יכול לצאת ממנה דברים גרועים מאד, ויש להיזהר. (עמ’ שסו’) – עלינו ראשי הישיבות למנוע שלא יהי’ תחרות בישיבה, אמנם אמרו חז”ל “קנאת סופרים תרבה חכמה”, אך חושבני שבזמננו אין מי שיגיע לדרגה זו של תחרות מועילה…. המתח והתחרות גורמים לכל המצבים הירודים ביותר… (עמ’ שסז’) – וצריך כל אחד ליתן דעתו על כך להתרחק מהתחרות…

    מתנת חיים, (רבי מתתיהו סולמון, קנינים א’ עמ’ סח-סט): “רוב הנסיונות שפוגשים את הבן תורה בביהמ”ד סובבים סביב הרגשת מעמדו בין חביריו וההשתדלות למצוא חן בעיניהם… המפריע בביהמ”ד לשמחה הוא “קנאה”, ר”ל התחרות על מציאת חן, ההורסת כל רגש של שמחה בחלקו של בן תורה… ואין זה קנאת סופרים אלא קנאה פסולה אשר עליה נאמר ‘ורקב עצמות קנאה’, ומאבד כל החשק להמשיך…

    ספר חנוך לנער (צבי ירבוב, תשס”ג, עמ’ לג): הגר”ח קנייבסקי סיפר – “אבא זצ”ל מאד לא אחז מלימוד בשביל כסף, ואף לתת פרסים לילדים לא החזיק, כדי לא להרגילם ללמוד בשביל הפרס. פעם אחת הרב מפוניבז’ סיכם עם קבוצת בחורים, שעל כך וכך דפים יתן כך וכך כסף, תרומת נדיב אחד, והחזו”א שלח לומר להם שלא יקחו. היו שלא שמעו בקולו ואולם הגאון ר’… שמע בקולו, ולכן באמת הצליח יותר מהם.” [וכן מובא בדרכי החיים (רבי מיכל יהודה ליפקוביץ, ח”ב, עמ’ ריג’)].

  53. מכתב מאליהו (רבי אליהו דסלר ח”א, עמ’ 24: אמר… רבי שמחה זיסל מקלם שהכונה [במתוך שלא לשמה בא לשמה] שמתחלת עסקו בתורה שלא לשמה תהי’ מחשבתו להגיע לידי לשמה… שלא כל שלא לשמה יביא לידי לשמה. ורק אם עיקר השאיפה היא טהורה, ומסתייע בשלא לשמה שיקל לו לעמוד כנגד יצרו הרע…

    שפתי חיים (רבי חיים פרידלנדר, מועדים ב, עמ’ שמה-ו) [על הענין של “אדם נפעל כפי פעולותיו” – ספר החינוך )מצוה ט”ז(]: … לימד החינוך יסוד גדול בעבודת האדם – המעשה החיצוני משפיע על הפנימיות. ואולם זה ברור ופשוט שכאשר האדם אינו מזדהה עם המעשה החיצון, אזי אין שום יכולת השפעה פנימית לאותו מעשה….

  54. בספר לב אליהו (רבי אליהו לאפיאן, ח”א עמ’ קכד’): … מכאן למדנו יסוד אחד מהיסודות הגדולים בעבודת השי”ת, שבל יאמר אדם: “אמת שאם אעבוד את השם ואקיים את התורה יהיה לי לסבול הרבה ולא יהיה לי טוב – אבל כדאי להביא קרבן בעוה”ז שהרי שם בעוה”ב יהיה לי טוב!”… הנה המחשב כן – טועה הרבה מאד, ולא זו הדרך בעבודת השי”ת, כי האדם מחוייב – וכן תובע הקב”ה מאת האדם – שיתבונן וימצא שאם יקיים רצונו של מקום יהיה לו בעוה”ז טובה וברכה!…
  55. ראה פר’ כי תבא כח:מז, “תחת אשר לא עבדת ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב”.
  56. מכתב מאליהו (רבי אליהו דסלר, ח”ג עמ’ 118): [על מה שאמרו חז”ל] “מתוך שלא לשמה בא לשמה”…. צריך לדעת, שאם האדם לא ישתדל לכוון מעשיו על מנת להתקרב אל ה”לשמה”, מעצמו לא יבא. אפשר לאדם להרבות במצוות ובמע”ט כל ימי חייו, ולא לזוז אף במשהו לכיוון הפנימיות, והשלא לשמה שלו ישאר בלי שינוי… רק אם יש נקודת לשמה בתוך השלא לשמה – אז יוכל האדם לבא לידי לשמה. נקודת הלשמה מתגלה בכמה אופנים, אך העיקר הוא שירצה האדם – גם עתה בהיותו בתוך עולם השלא לשמה – לבא לידי הלשמה
  57. בספר שפתי חיים (רבי חיים פרידלנדר, מועדים ב’ עמ’ שמה-שמו) : החינוך אומר (מצוה טז’) “אחרי הפעולות נמשכים הלבבות” – לימד החינוך יסוד גדול בעבודת האדם – המעשה החיצוני משפיע על הפנימיות. ואולם זה ברור ופשוט שכאשר האדם אינו מזדהה עם המעשה החיצון, אז אין שום יכולת השפעה פנימית לאותו מעשה…
  58. See my article, “The unintended consequences of competition and rewards in educational settings,” at www.DrSorotzkin.com.
  59. איגרות וכתבים מרן המשגיח רבי שלמה וולבה, עמ’ צט’ – “עיקר החינוך לבנות אדם” ג’ בחוקותי תשמ”א – לכבוד ידידי …. אשר לקונטרס שלו [כנראה “שכר והענשה בחינוך” תשמ”ב] – הכל טוב מחוץ לשם, ואני מתפלא למה בחר כב’ דווקא בשם זה, שאינו חינוכי למחנכים, כי הוא מעמיד את המחנך והמורה לכתחילה על זווית-ראות כאילו עיקר החינוך הוא “שכר ועונש”. המורה המודרך כך מצפה מהתחלה לרגע שבו יכול לתת עונש או שבח. וכמדומני לשכר-ועונש יש רק תפקיד שולי בחינוך. עיקר החינוך הרי הוא – לבנות אדם, ובנין זה נעשה ע”י שמכירים את התלמיד, ונכנסים לבעיותיו ועוזרים לו לפתור אותם, נותנים להם מהלכים באמונה, בתורה, במדות וכו’. ורק בדיעבד גדול צריך להיות השכר והעונש. ראיית חינוך מזוית-ראות של שכר ועונש היא, כמדומני, ראיה מתוך זוית-ראות עקומה.
  60. In contemporary society we are witness to celebrities who are married to the most beautiful wives, yet this doesn’t prevent them from looking elsewhere! People express bewilderment that the celebrity had an illicit relationship with a plain looking woman when he has a much better-looking wife! This bewilderment reflects an unfortunate lack of appreciating the significant role emotions play in physical attraction. I elaborate on this point in my article: “Psychological factors in sexual acting out,” available at www.DrSorotzkin.com.
  61. See our discussion in Parshas Vayishlach.
  62. ראה סטייפלר בקהילות יעקב (יבמות סימן מד’, בענין “אונאה בשידוכים”) (הובא גם בספר “והערב נא” מרבי יצחק זילברשטיין ח”ב עמ’ 189). וראה בשיעורי תורה לרופאים (רבי יצחק זילברשטיין, סימן כה, ח”א, עמ’ 250) סיפור על בחור שהתחתן עם בחורה על דעת שתעבור ניתוח לתקן פזילה בעיניה אך הניתוח נידחה מספר פעמים מסיבות שונות. כשסוף כל סוף הגיע כבר הזמן שאפשר היה לנתח, אמר החתן שאין כבר צורך בניתוח, שהרי “חן אשה על בעלה” (סוטה מז.) [רש”י: חן האשה – תמיד על בעלה ואפי’ היא מכוערת נושאת חן בעיניו.]

    See the incredible sefer “The Living Marriage” by Rabbi Moshe Shuchatowitz which discusses these issues in great depth. (The sefer is a translation and upgraded version of the sefer בנין הבית).

  63. מכתב מאליהו (רבי אליהו דסלר, ח”א עמ’ 236): במקום שגוברת מדת הדין, והאנשים עניים ורעבים, הנה גם הם ילמדו להתנהג ביניהם בקושי ורוגז. מתרבות הגניבות… וגם גזילות ורציחות: מתבטלת העדינות ודרך ארץ, דוחפין זא”ז על כל משהו, וכועסים אפילו ללא דבר, העצבים מרוגזים ואין נחת – הכל מתנהגים בדין. אבל במקום שההנהגה היא בחסד, הכל בהרחבה ואין דוחק, דרך ארץ והעדינות מתרבים, עוסקים באמונה, העצבים שקטים, והכל מתנהגים בנחת….
  64. ראה ספר חידושי הלב (רבי חנוך הענאך לייבאוויטש, פר’ מקץ מב:כד) “ויעמד מעל לעם”.
  65. בספר משל אבות (הרב משה לוי, אבות א:ז) בשם רבי אייזיק שר: ההשפעה של חברה רעה פוגעת והורסת יותר מאשר ההשפעה של אדם רשע. כי החבר הרע, אף שבתור אדם פרטי יתכן שמעשיו ומנהגיו נוטים לטובה ולמעלה, ויש בזה משום גורם חיובי שאפשר ללמוד ממעשיו הטובים, אלא מכיון שהוא חבר רע, היינו שיש לו הערכה לא טובה על האדם, הרי הערכה זו תכשיל את האדם ותגרום לו דימוי עצמי שלילי שבוודאי ישבש את התפתחותו וגידולו. ואילו אדם רשע, שמעשיו ומנהגיו רעים, ועלול להשפיע על אחרים ללמוד ממעשיו, אך כיון שהוא חבר טוב, היינו שרואה את חבירו בעין טובה, ומעריך אותו כבעל-מעלה וכחיובי, הרי הערכה זו עצמה עשויה להצמיח תועלת לחזק את האדם לעלות בדרגות טובות ואף להתחזק ולדחות את ההשפעה ממעשיו הלא-טובים.
  66. הובא בספר “עץ הדעת” עה”ת.
  67. בקונטרסים לחתנים מהגר”ש וולבה והגר”ח פרידלנדר הובא מהחזון איש [בקשר ליחס בין איש לאשתו]: “לפעמים התיחסות בכבוד וחרדת דרך ארץ מראה חיסרון קירוב”.
  68. The late posek Harav Menashe Klein wrote a lengthy teshuva making this point:

    ראה בשו”ת משנה הלכות מאת רבי מנשה קליין ח”ט סי’ שיא: ושם בא”ד: הרי הוא נגד ההגיון ונגד השכל האנושי הנארמאלי ושום אדם בר דעת עם שכל הישר איש או אשה לא יאמינו שהקב”ה ברא את האשה שתשב בקתדרה כל ימיה וברא את האיש לשרתה ולעבדה ולכבדה וליקרה ולשמחה ולעשות כל חפצה כל ימי חייה בכל עת ובכל שעה ולא יסיח דעתו ממנה הן בדיבור והן במעשה ואפילו כל מה שתעשה לנגדו לצערו ולבזותו ולמשול עליו יקבל על עצמו הכנעה יתירה ולא ימרוד ח”ו בה להגיד לה ולצערה במה שיגיד לה דעתו, חס מלהזכיר וכל אדם יודע שלא זו הדרך ישכון בו אור…

  69. ידוע שבן הרואה את אביו עובר עבירה חייב לומר לו משהו, בצורה מכובדת כמובן, כדי להצילו מחטא. כתבתי שאלה לרבי יצחק זילברשטיין שליט”א: האם אפשר להשתמש בסברה זו גם במקרה שהורה נוזף בבנו בצורה אכזרית, איפה שזה ברור שהתנהגותו של האב הוא כנגד ההלכה? האם הבן חייב (או לפחות מותר לו) למחות באביו (בצורה מכובדת) כדי להרחיקו מעבירה זו? (ראיתי סברה כזו בספרו של הרב הלל ליטוואק שליט”א – “ספר כיבוד או”א”, עמ’ לד, מז). הרב ענה שאכן “הדברים נכונים”.
  70. ספר מעין בית השואבה (רבי שמעון שוואב): …והקדים יעקב את אפרים למנשה להורות על עדיפות כח התורה על שאר המעלות, לרבות מעלת ההנהגה והמלוכה. אבל היות שכלל ישראל צריכים לשניהם… לא דחה יעקב את מנשה לגמרי מהבכורה אלא שרצה לצרף ב’ התכונות ביחד ולכן ”שכל את ידיו”…(ובפרש”י בהשכל וחכמה השכיל את ידיו לכך) פי’ ששם זרועו הימיני על זרועו השמאלי. ובהצטרפם ביחד נעשו שני הנערים ביחד לבחינת ”יוסף” הכולל ב’ הענינים…
  71. בספר חִכּוֹ מַמְתַּקִים (על רבי שלמה זלמן אויערבאך, ח”ב עמ’ עט’): נשאל רבינו על הא דשנינו בחז”ל (חגיגה ה:) “שלושה הקב”ה בוכה עליהם בכל יום, על שאפשר לעסוק בתורה ואינו עוסק, ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק, ועל פרנס המתגאה על הציבור”, דהרי על אדם שאינו יכול ללמוד, ואעפ”כ לומד, אמאי הקב”ה בוכה עליו הרי הוא מוסר נפשו לתורה, ואדרבה, מעלתו צריכה להיות גדולה לאין ערוך?! נענה רבינו ואמר, שהדברים הם כפשוטם, וההסבר הוא, שכל אדם צריך לעסוק בתפקיד שייעדו לו משמים. יש אדם שהשליחות שלו להציל ולסייע לבניו של המקום ברוך הוא, או לעסוק בהקמת מוסדות תורה, ואם אדם כזה זונח שליחות זו אחרי גוו ועוסק בתורה, הקב”ה בוכה עליו. [למשל] השר היהודי, משה מונטיפיורי “שהרי אם לא מונטיפיורי, מי היה עוסק אז בהצלת היהודים?!”. ופשוט, שאם אדם כזה היה נוטש את פעילותו הציבורית, לטובת שקידה בתורה – הקב”ה היה בוכה עליו. [וראה כעין זה בספר “משולחנו של רבינו” (הרב אשר ברגמן – תשס”ב(, עובדות וכו’ ממרן הגרא”מ שך, עמ’ קעו’.]
  72. Two excellent seforim have recently been published on the topic of working Bnei Torah. One is Ben Torah for Life by Rabbi Aaron Lopionsky and the other is “תורתו ואומנתו” מאת הרב יעקב בוצ’קובסקי.
  73. ספר באר מחוקק (רבי חיים מרדכי קטץ): … כלל גדול בכוחות נפש האדם. מכיון שאברהם אבינו היה נושא האידיאה של אמונה, ובאותו זמן היה העומד והלוחם היחידי בעד הכרה זו, האדם מטבעו עלול הוא לקשור האידיאה עם בעל האידיאה, ונעשה אצלו כחלק בלתי נפרד. ואם מפני סיבות שונות מוכרח הוא להפרד מדוגל האידיאה, אז גם נוטה מעצם האידיאה…. שזהו טבעו של האדם, הוא מצייר בדמיונו שהרעיון ודוגלו חד הם, וכשמגיע התקוטטות עם הדוגל, בועט גם בעצם הרעיון.
  74. This does not mean that these are not meaningful questions. All such questions should be taken seriously, at face value, and responded to to the best of one’s knowledge. If the person asked doesn’t know the answer, they should acknowledge that fact.
  75. מובא בספר פנינים משולחן גבוה (נצבים ל:יט) בשם רבי משה פיינשטיין (דרש משה).
  76. בספר “אורחות הבית”, (הרב אשר ברגמן – תשס”ה, עובדות וכו’ ממרן הגרא”מ שך) עמ’ ריג’ – אחד מתפקידיהם היותר נכבדים של האב והאם – הינו להעניק לבניהם בית חם ואוהב, סביבה תומכת, וזאת על מנת שבסיס זה יאפשר להם למצוא בתוכם פנימה את הכוחות הנדרשים לשם ההתעלות וההתגברות על המפריעים השונים. הורים אשר אינם עושים כן… הרי הם גורמים בידיים לאבד את נפשם של בניהם ובנותיהם, אם לא בטווח הקרוב – הרי שבשלב מאוחר יותר…. ובעמ’ ריד’-רטו’ – כאשר נשאל על ידי אחד ממקורביו מה כדאי ללמד את בנו בן שנתיים, לאחר שלימדוהו כבר את אותיות הא’-ב’ – נענה רבינו והשיב: “אין ללמד אותו מאומה!! מספיק מה שמלמדים בחיידר!! על ההורים מוטל רק להעניק לילדם הרבה חום… ואהבה – עם דוגמא אישית….” – סיכם רבינו, וחזר שוב: “היום – מפחדים לתת לילדים אהבה, ואין מבינים כי זהו הדבר החשוב ביותר לחינוך הילדים: להעניק להם הרבה חום ואהבה!!”…
  77. דרש משה (רבי משה פיינשטיין): משום שהקב”ה אינו בא בטרוניא עם בריותיו (ע”ז ג.) ותובע מכל אחד רק כפי כוחו, ולכן אלו שכחם קטן בכשרונותיהם וכדומה אבל עשו כפי כוחם קיימו שליחותם בעוה”ז ולכן הם למעלה, והעליונים אף שהם יותר גדולים ועשו יותר מעשים טובים מהתחתונים אבל היו יכולים לעשות יותר תורה ומעשים לפי כשרונותיהם וכוחותיהם ונתרשלו קצת לכן הם למטה… [ובספר באר יוסף (רבי יוסף צבי סלנט, ירושלים תשל”ב, עמ’ שפח’) מביא הסבר דומה מרבי ישראל סלנטר.]
  78. ע”ז ג.
  79. בספר “צדקת הצדיק” (רבי צדוק הכהן מלובלין) אות מג: פעמים יש אדם עומד בניסיון גדול כל כך עד שאי אפשר לו שלא יחטא, כדרך שאמרו (ברכות לב.) “מה יעשה הבן ולא יחטא” – ובזה הוא נחשב אונס גמור דרחמנא פטריה. וגם בהסתת יצר בתוקף עצום שאי אפשר לנצחו שייך אונס…
  80. מכתב מאליהו (רבי אליהו דסלר, ח”ב עמ’ 241): בחינת “רגלי אדם” פירושה הדרגה התחתונה שבמהותו הרוחנית…. אכן שם הנה הקב”ה לפניו, שם מקום השכינה. כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא (שמות ג:ה). כל מקום שהאדם עומד עליו הוא בית המקדש שלו – מקום התחלת עלייתו. ממקומו – מנקודת הבחירה שלו – אף אם היא נמוכה מאד, דוקא משם יוכל לעלות..
  81. בספר שָׂם דרך לרבי שמחה זיסל ברוידא (מאמר ו’): כתב הרמב”ן: ויפן ויצא מעם פרעה – בעבור שפחדו מאד בברד, חשב משה שיפחדו גם עתה שימותו ברעב [מן מכת הארבה] אם יאבדו יתר הפליטה הנשארת להם, ויצא בלא רשותו טרם שיענוהו הן או לאו, כדי שיתיעצו בדבר, חשב מחשבות אמת, כי כן עשו ואמרו לפרעה הטרם תדע כי אבדה מצרים. ובדברי רבותינו (שמו”ר יג, ד) ראה אותן שפונים זה לזה, מאמינים לדבריו, יצא משם כדי שיטלו עצה לעשות תשובה. והנכון בעיני, כי כן היה עושה בכל עת בואו אל פרעה אל היכלו, מתרה בו ויוצא מלפניו, אבל הוצרך הכתוב להזכיר זה בכאן בעבור “ויושב את משה” (פס’ ח’): עכ”ל.

    ומבואר בדבריו שלאחר שראה משה רבינו את החרטומים המצרים פונים זה לזה ומתחילים להשתכנע, יצא משם לפני שענו לו, כדי שידברו בינם לבין עצמם וע”י כך יטלו עצה לעשות תשובה.

    הדברים נפלאים מאד. עוד לפני שהביא את המכות, אמר הקב”ה: “ואני אקשה את לב פרעה…” (ז:ג)… וכן מבואר בדברי חז”ל שמשה רבינו ידע מראש את כל המכות שיבואו מפני שהיו חקוקות על מטהו… עוד מששת ימי בראשית.

    ומעתה הרי היה ברור למשה רבינו שפרעה לא יעשה תשובה, ואם כן מהו זה שהתרשם מכך ש”ראה אותן שפונים זה לזה”, עד שחשב שיש בכח דבר זה לגרום להם לעשות תשובה – ולשנות מציאות זו של הכבדת הלב על ידי הקב”ה ומה שנכתב על המטה מששת ימי בראשית שיהיו עשר מכות.

    ומכאן נראה כמה נפלא כח ההדברות איש אל רעהו למצוא עצה ותבונה במשקל הדעת, ועד כמה גדולה האפשרות למצוא את הדרך הנכונה ולהתייצב על נתיב האמת – על ידי ההדברות בין בני אדם. עד כדי כך שאפילו פרעה ועבדיו שלבם התאבן והתקשה במידה מבהילה שכזו… שיש בכוחו לבוא ולסתור הכל בכח בחירתו… על ידי ההדברות איש עם רעהו… על ידי התאספות וטיכוס עצה של חברים. הדברות אמיתית וכנה יש בכוחה לחולל פלאים, עד למעלה מהשגת השכל האנושי, ואפילו נגד נבואה ונגד כל היצירה החקוקה על המטה עוד מששת ימי בראשית.

  82. בילקו”ש (רמז כג) איתא: ”א”ל רבי יוסי לאליהו במה אשה עוזרתו לאדם, א”ל אדם מביא חיטים חיטין כוסס, פשתן פשתן לובש, נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו”.
  83. ויש להבין את השאלה ”במה אשה עוזרתו לאדם”, וכי לא פשוטה היא עזרתה של האשה לבעלה, ומה צורך לשאול שאלה זו מאליהו הנביא. וגם תשובתו של אליהו פשוטה שכל אחד יודעה, וצריך ביאור…. ובדרך נוספת יש לבאר את שאלת רבי יוסי ע”פ דברי הילקו”ש שבריאת האשה היתה אחד מעשרה מאמרות שנברא בהם העולם. והיינו ששאל רבי יוסי במה עזרתו, כלומר וכי לזה היה צורך לברוא את האשה במאמר. והשיב אליהו, שבוודאי אילו עבד או שפחה היו משמשים את האדם הוא היה שבע ולבוש. אולם רק על ידי העזר כנגדו ”יאורו עיניו” ו”יעמוד על רגליו” בשיעור הקומה שעליו להיות. כל זאת התאפשר אך ורק על ידי יצירת ה”עזר כנגדו”.

    וביאור הדברים, שדרכי קנין התורה הם ב”רב” ו”חבר”, כלשון המשנה: ”עשה לך רב קנה לך חבר” (אבות א:ו). ומעלת החבר היא במה שיכול לשפוט את האדם בלי הטעיית השוחד המטעה את האדם ביחס לעצמו. ולכן הדגישו חז”ל ”קנה לך חבר”, כי לחבר יש אוזן שומעת. ברם טבע האדם הוא שאינו נשמע כל כך לאחרים, גם לא לחבריו, וראתה ההשגחה שיש לברוא סוג כזה של ”חבר” שהוא גוף נפרד ממנו, ואף על פי כן יהיה כגופו – ומ”חבר” כזה שהוא כ”גופו”, יהיו אוזניו ולבבו פתוחים לשמוע לתוכחתו ועצתו. וזו היתה העצה העמוקה שבבריאת האשה בבחינת ”אשתו כגופו” (מנחות צג:), ולכך היה צורך במאמר, לברוא מציאות של חבר כזה שתהיה ”מאירה את עיניו ומעמידתו על רגליו”.

    ובאמת לא רק חוה, אלא בכל אשה הראויה שמשמשת את האדם יש הארת עיניים והעמדת רגליים, בבחינת ”קנה לך חבר”.

  84. ספר “אורחות הישיבה” (הרב אשר ברגמן – תשס”ח, עובדות וכו’ ממרן הגרא”מ שך, עמ’ רמב-רמג): במקרים רבים… רואים שני בחורים המדברים זה עם זה בלימוד, מבלי שהאחד מקשיב כלל לחבירו… אכן הדרך הישרה והראויה הינה, שיבדקו שניהם עד היכן מגיעה ההסכמה שביניהם – והיכן נעוצה נקודת המחלוקת, לאחר מכן יחזור כל אחד על דברי חבירו במתינות – תוך נסיון כנה ואמיתי להבין את הדברים ולראותם מנקודת מבטו של הזולת, ואז יגלו במקרים רבים כי עד לרגע זה עצמו כלל לא הבינו איש את רעיהו…. בשלב זה – יתברר לעיתים כי הצדק נמצא דוקא בדבריו של הזולת, או שבכלל אין מחלוקת…
  85. בספר לדעת בארץ דרכך (ר’ יהודה גרינולד, ירושלים תשנ”ו, עמ’ 252): דוקא בימי אהבה ורגיעה, המהווים הזדמנות פז לומר דברים עניניים בנחת ובאהבה, אני שותק כדג, פוחד לומר דברי ביקורת, שלא לקלקל את היחסים הטובים, ו”מחכה”… לימים בהם אני עצבני וכועס, אז… אני שופך את כל המטען… (ושם בעמ’ 382) בשם רבי שלמה וולבה “ריבוי שיחה מועיל, ובפרט בשנה הראשונה שהיא שנת ההסתגלות וההתאחדות…” (ושם בעמ’ 383) “עדיפה מריבה הגונה ואמיתית, אשר תביא לקירוב, מאשר יחסים קפואים הנראים כשלום בית”.
  86. לב אליהו (רבי אליהו לאפיאן, ח”ב, עמ’ פא’-פב’):… אלא כאן נעוץ רמז לסוד ויסוד גדול בפירוש המאמר (ב”ק לח:) ש”אין הקב”ה מקפח שכר כל בריה”… אפילו בשעה שאדם מכעיס ועושה נגד רצונו יתברך, ועובר על דת בדברים מכוערים – בכל זאת אם נמצא במעשה שפל זה גם דבר טוב וכפיית היצר לא יקופח שכרו, ומשתלם לו! ודבר זה אנו למדים גם מכאן, כלומר: שדוקא משום כך שהיא סטתה מדרך הישרה… ונמצאה בעת ההיא בדיוטא התחתונה של אש התאוה שבערה בה ובמאהבה! ולא היה חסר לה שתשקע לגמרי בשאול תחתית – אלא כחוט השערה! ובכל זאת… גברה על עצמה… הרי יש כאן כפיית היצר…
  87. With Hearts Full of Faith, ArtScroll, 2002, pp. 264-266.
  88. רמב”ם יסודי התורה (ה:י): וכן כל הפורש מעבירה… כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם. ע”כ. וראה סוטה לו: שלפי רבי יוחנן שכשיוסף נכנס לבית הוא נתכוון לדבר עבירה ובכל זאת כשנתגבר ולא חטא נקרא “יוסף הצדיק”. וראה מהר”ץ חיות שם י: שמקורו של הרמב”ם הוא מהגמרא הזאת.
  89. With Hearts Full of Love, ArtScroll 2009, p. 66.
  90. ירושלמי קדושין פ”ד סוף הלכה י”ב אסור לדור בעיר שאין בה מרחץ וגינוניתא של ירק, עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראתה עינו ולא אכל…
  91. Rav Yosef Yehuda Leib Bloch’s son-in-law and head of the Mechina of Telz Yeshiva in Lita. Martyred in the Holocaust.
  92. בספר פנינים משולחן גבוה מובא מרבי אבנר אקליאנסקי מטלז הי”ד: בשלמא “לא פחות”, מובן, אבל “לא יותר”! מדוע לא, מה רע שישמעו עוד תורה ממשה רבינו? ברם, עיקר תפקידו של אדם בעולם היא למצות את עצמו, ולנצל את כל הכלים שברשותו לתורה ומצוות. ברגע שבא משה רבינו ומדבר אליהם יותר מאשר נצטוה, ומשפיע עליהם יתר על המידה, שוב אין השגתם מכח עצמם, רק מכוחו של משה, ולא זה מה שהקב”ה דורש מאיש ישראל.
  93. בספר שעורי דעת מהגרא”י בלאך עמ’ מו’: …דברי מר עוקבא שאמר על עצמו: (חולין קה.): “אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא [חומץ בן יין] לגבי אבא, דאילו אבא – כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא – בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא – אכילנא”. לכאורה יפלא… מה מנע ממנו לעשות כן בעצמו. וכי לא יכל מר עוקבא להמנע יום שלם מאכילת חלב… אלא התשובה היא: לעומת מה שחייב האדם לאחוז בהנהגות טובות – דבר שלא מתאים לו אינו יכול לקחת לעצמו ולנהוג בו, וראה מר עוקבא שלפי מדרגתו אינו ראוי למידת חסידות זו שנהג בה אביו…. ) ושם עמ’ סז’):…. עם כל זאת שלא כל אדם זוכה לייחד לעצמו דרך אישית בדרך התורה ובנתיב העבודה, ושלמותו תמצא בהליכתו באור נתיבתו של האדם הגדול שממנו מקבל וקיבל את דרכו בתורה – אין לו לתלמיד לאבד את מזגו האישי. עליו להכיר את כשרונותיו הנפשיים המיוחדים לו, ולהוציא לפועל את “חלקו בתורה”… ואין בזה נטייה והפלגה מדרך רבו…
  94. בספר “שיחות מוסר” (רבי חיים שמאולביץ, סי’ פ’) אמנם “ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים (מכילתא)” – אך היא שארה שפחה – “משום שכל הכרתה העילאית לא באה לה על ידי יגיעה ועמל אלא מתנה מן השמים”.
  95. ספר “מֶגֶד יוסף” (לאחי הרב יוסף שליט”א):… מה עמקו דברי תורה, וכמה הם מותאמים לטבעו האמיתי של האדם. כבר קבעו יודעי בינה שבן שהוכה באכזריות ע”י אביו, רבו הסכויים שהוא עצמו יתאכזר לבנו, ואף שההגיון מחייב היפוכו, שכיון שחש על בשרו את העלבון והכאב של הכאה אכזרית, הרי ירצה למנוע זאת מבנו האהוב עליו, מ”מ המציאות מראה שכיון שהורגל לאכזריות, לא במהרה יוכל להתנער ממנו. וכן מצינו בתולדות עולם, שלוחמי חופש נתמרדו בעריץ שמשל עליהם – עבד כי ימלוך, וכיון שתפשו את השלטון יתאכזרו לנתיניהם לא פחות מקודמיהם. התורה במבט נוקב, הבינה שדוקא כעת שבנ”י עדיין רגילים ליחסים אכזרים בין עבד לאדונו, גדולה הסכנה שהם גם יתאכזרו לעבדיהם, וכעת צו השעה להורות להם דרך התורה בעבדות וכל דיניה.
  96. Heart to heart talks. Brooklyn, NY: Artscroll/Mesorah, 2000, pg. 139:
  97. ספר מעין בית השואבה (רבי שמעון שוואב): מה שהפסיק הכתוב בין מכה למקלל בקרא של “וגונב איש”…? ונראה שלכאורה יפלא איך יתכן שיבוא האדם לדרגה שפלה כזו להכות או לקלל הוריו..,. [אלא] אם שולטים על הבן כאילו הוא עבד לאביו ולאמו ומעבידים אותו בעבודתם ומטילים עליו פחד ואימה, אז נחשב כאילו גנבו נפש מישראל שהרי אין להבן חירות, ובזה מסיתים מרידת הבן עד כדי הכאה וקללה. ועל זה בא הרמז בפסוק “וגונב נפש” בין מכה למקלל להורות שפעמים שזו היא הסיבה למכה ומקלל, ואף שהבן חייב מיתה [כשיש התראה ועדים והוא אומר על מנת כן], אך הגורם היה מה שלא שמעו האב והאם לעצת התורה וחכמיה [בקשר ליחס הנכון לילדים]. [הייתי נוכח פעם כשהמשגיח הגה”צ רבי מתתיהו סלומון הראה את הוורט הזה להורים כהסבר למה הבן שלהם אינו מתפקד כראוי.]
  98. Coping with the Loss of Love (Tape RL-12).
  99. וראה בספר “בנין הבית” (הרב משה אהרן שוחוטוביץ) עמ’ 180: רבי שניאור קוטלר אמר ש”ישנם אנשים שבמקום לחנכם כאשר היו קטנים פשוט אלפו אותם לקיים מצוות. אף פעם לא נתנו לילד להחליט ולהשתמש בשיקול דעתו. אנשים כאלו הם חסרי צורת אדם, ולמעשה הם לא יכולים להתחתן. שהרי כל ענין הנישואין והאחדות הוא הדעת!”
  100. בספר שמושה של תורה ממרן רבי אלעזר מ”מ שך (ב”ב תשנ”ח, עמ’ לא-לב): [כ]שהיו [אלו ש]העיזו לפגוע בכבודו… הגרע”א נענה ואמר בתקיפות: “כבוד התורה אין דעם דור, בין איך”… ובכל זאת… אין כאן סתירה: הוא ידע שהוא גדול הדור – והיה בדעה שמחובתו לצחוק על הכבוד שחולקים לו.
  101. בספר פרי צדיק (רבי צדוק הכהן, ח”ד, לחג השבועות, עמ’ 58)… הנה במשה רבינו ע”ה נאמר ג”כ עליו והאיש משה ענו מאד מכל האדם וגו’. ולפי פשוטו שהיה שפל בעיני עצמו עד שכל אדם הוא טוב ממנו. ואיך יתכן זאת הלא היה יודע בנפשו שהוא במעלה העליונה בתכלית מין האנושי ואמר על עצמו אנוכי עומד בין ה’ ובניכם וכן עמדו ואשמעה מה יצוה ה’ לכם…. אבל הענין הוא כמו שמצינו במעשה דרבי אלעזר ברבי שמעון (תענית כ.) שפגע באדם אחד שהיה מכוער ביותר, לא שהיה מכוער בתוארו רק שהיה מכוער במעשיו ומחשבותיו המגונים, ואמר לו כמה מכוער אדם זה והוא השיב לו לך לאומן שעשאני. ובתוס’ שם שזה היה אליהו ז”ל שנדמה לו בתואר כזה להוכיחו שאין בזה שום בירור, שיכול להיות שגם האדם המכוער בחסרונות בתכלית יכול להיות מעשיו רצויים לפני השי”ת אם מתגבר על יצרו אפילו מעט בדברים המגונים שלו, שיכול להיות שכן הטביע בו השי”ת מתולדותיו שיהיה זה עסקו בעוה”ז. וזה הוא התשובה, לך לאומן שעשאני. והתגברות שלו נגד טבעו יכול להיות יותר רצויים לפני השי”ת מהאדם שנברא במעלות ומדרגות גבוהים. ובזה נוכל להבין מה שנאמר על משה רבינו ע”ה שהיה ענו מאוד מכל האדם הגם שידע בנפשו גודל מעלותו ומדרגתו בקדושה… היא הנותנת, מפני ששורש תולדותם היה במעלות ומדריגות גבוהות, היה צריך לפי ערך זה להיות גם עבודתם גדולה מאוד כפי מעלתם, ולכן היו ענוים ושפלים בעצמם מאוד באמת לפני כל האדם אף מהפחותים מהם מאוד כי אולי לפי ערך גודל מעלתם אינם יוצאים עוד חובת עבודתם.
  102. R. Tuvia Basser in his translation of Maharal on Pirkei Avos (Artscroll, 1997, pg. 44 fn 1).
  103. It seems to me that one of the reasons that many people are more eager to be involved in סגולות than in performing mitzvos is because they perceive mitzvos as something they do for Hashem’s sake while סגולות are done for one’s own sake.
  104. ראה במכתב מאליהו (רבי אליהו דסלר, ח”ג עמ’ עמ’ 260-257): וכעין זה בספר מעין בית השואבה (רבי שמעון שוואב, שמות/תצוה כז:ד): … שהרי התורה מלאה דיבורים ותיאורים על הקב”ה בלשונות השייכות לבעלי גוף, “יד החזקה”, “עיני ה’ אל יראיו”, “חרון אף”, ועוד ועוד, ואמנם כל המשלים האלו הם רק לשבר את האוזן, שהשכל האנושי אינו תופס דבר שאין לו בו שום ציור מן הנסיון שלו. אבל אחרי שמשתמשים במשלים אלו לתועלת השגת השכל, שוב זורקים את החומר ואסור ומאוס הוא לחשוב כן באמת…
  105. קהלת (ז:כ): כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.
  106. With Hearts Full of Love, ArtScroll, 2009, p. 65-66.
  107. ספר זכרון אליהו (מאת זקני הרה”ג רבי אליהו מאיר בלוך זצוק”ל – עמ’ שכב’): אי-שקט פנימי מביא לפעמים לידי מעשים נתעבים, שהם פועל-יוצא של התלבטות פנימית, של יסורי-מצפון. ובספר מכתב מאליהו (רבי אליהו דסלר, ח”ד עמ’ 263): בושה באה מהרגשת סתירות פנימיות, ויש בה כח גדול להביא את האדם לידי תשובה. אבל מצד אחר, יכול האדם לבוא על ידה לידי עזות וחוצפה, כי הרגשת הסתירה באופן חזק מאד יכולה להביאו למרוד נגד בוראו לגמרי ח”ו, כדי להשקיט בכח את קול המצפון.
  108. Yom Tov Shiurim, pp. 128-137.
  109. ילקוט שמעוני (תהלים רמז תתכ): מצינו כשהיו ישראל עומדים על הר סיני, בקשו לגנוב דעת עליון, שנאמר [פר’ משפטים (שמות כד:ז)] “כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע”, כביכול אמר לו )ואתחנן ה:כו) מי יתן והיה לבבם זה להם. שלא תאמר אין הכל גלוי לפניו, תלמוד לומר ויפתוהו בפיהם וגו’ (תהלים עח:לו)., אעפ”כ והוא רחום יכפר עון…
  110. ספר חידושי הלב (רבי הענאך לייבאוויטש):… ומוכח מכאן חידוש גדול בטבע האדם, שבשעה שהנהו משתדל לקיים מצוות גדולות וחשובות, להשיג מדרגות עליונות בשלמות, הוא ממילא עלול לזלזל במצוות קלות ובמדרגות הפחותות מהן, ולא ישתדל לגמרי להשיגן. וזה משום שהוא נותן את עיניו לדברים שמרוויחים מהם יותר, ויבוא לזלזל בדברים שמביאים רווח פחות, ואע”פ שיודע הוא שגם מהם מרויחים הרבה, בכל-זאת יזלזל בהם, מכיון שדעתו, לבו ועיניו הם על הדברים שמהם מרויחים יותר.
  111. מכתב מאליהו (ח”ה עמ’ 146): …. (דכתיב “ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני” –(יתרו יט:ב). והוא שאז”ל רפידים, שרפו ידיהם בתורה, צריך עיון. למה דוקא כאן רפו ידיהם? וראיתי כתוב שטעם הרפיון היה שראו שמדרגה גבוהה מאד – שיא כל המדרגות – עומדת לפניהם בהר סיני, והתשוקה למדרגה זו הביאה לרפיון בעבודתם במדרגתם הנוכחית.
  112. ספר פחד יצחק (רבי יצחק הוטנר, ספר הזכרון, עמ’ עא’): הלחץ הפנימי לעליה תמידית בתורה ועבודה ממעט את גודל השמחה האצורה בעובדה הפשוטה של “היות יהודי”, בלי מדרגות מיוחדות של עלייה. ובכל זה, הרי שמחת עולמים הכלולה בעובדה פשוטה זו צריכה להיות שופעת בצינורי הנפש. ומבחינה ידועה, הרי היא תנאי מוקדם לעבודת השגת המדרגות. ונמצא מהלך כזה: שההתאמצות בהשגת המדרגות מחלישה את השמחה של ה”מצב-בלי-מדרגות”, בשעה ששמחה זו היא היא המקור הנאמן של התאמצות זו! והרי זו חובה מיוחדת על העובד, שהרדיפה אחר השגת המדרגות לא תחליש בקרבו את השמחה הכלולה במצב של היות יהודי בלי מדרגות.
  113. וכן בקונטרס “פלס מעגל רגליך” )הרב יהודה חייטובסקי תש”ע, עמ’ מה’-מו:( צריך לשאוף, וחייבים לשאוף, אבל להיכן השאיפה צריכה להביא את האדם למעשה? לעליה דרגה אחר דרגה לפי מדרגתו, זוהי שאיפה אמיתית… [ושם בהערה מביא מהג”ר ישראל מסלנט] אי אפשר לתת גדר מדוייק עד כמה לחזק התשוקה להשיג הדבר במהרה והיכן לעצור ולתת גבול לאותה תשוקה.
  114. ראה בספרו של רב קלמן ויספיש “לא רחוקה היא” עמ’ ב-ג: בעיקר עלינו לשים לב לשאיפות העכשוויות, לשאיפה איך צריך להראות סדר היום העכשוי משום ששם הוא מקום הכשלון אם אדם לא מצליח למלא את סדר יומו כראוי. ובנוסף, שם אדם יכול יותר לבחון ולקבוע שאיפה לפי יכולתו משום שהוא מכיר את עצמו איך הוא נראה היום.
  115. בספר שיחות מוסר (רבי חיים שמואלביץ, מאמר כח’ – “נכבדות”): … שכל זמן שהיו חשובים ונכבדים בעיני עצמם, לא היו המצרים יכולים לשעבדם, ורק כשהשפלו מחשיבותם בעיני עצמם נעשו בני שעבוד…
  116. וכן הוא דרכו של יצר הרע… בתחילה הוא משתדל להשפילו בתחומי ההיתר [ואולי יש להוסיף גם בתחומי העבירות הפחות חמורות] וכשהדבר עולה בידו, הרי האדם ברשותו להכשילו בכל דבר חטא… העבודה המוטלת על האדם היא להתעלות ולהיות נכבד וחשוב, וע”י כך הוא נשמר מן החטא… (שם, עמ’ קיז’)…. ובגמ’ שבת (יב:) “ולא יקרא לאור הנר, שמא יטה, אמר רבא אם אדם חשוב הוא מותר (ופירש”י, שאינו רגיל להטות נר אפילו בחול מפני חשיבותו)… הנה לא אמרו “ואם צדיק הוא מותר”. כי צדקת הצדיק לא תצילנו מלעבור בשוגג על איסור הטיה… והאופן היחידי להנצל מאיסור הטיה הוא “אדם חשוב”, שאינו רגיל להטות בימי חול…. שאף שאין סתירה בין האור והחושך באדם, ושניהם משמשין בערבוביא… מ”מ נכבדות היא סתירה לשפלות… ולכן מי שהוא נכבד אין בו חשש שמא יהיה גם שפל ואפילו באופן ארעי…
  117. מכתב מאליהו (רבי אליהו דסלר, ח”ה עמ’ 50) – מזה למדנו עיקר גדול במוסר: לדעת ולהתבונן בערך עצמו בעיני הקב”ה, כי זה התריס בפני היצה”ר.
  118. ספר אהל רחל (רבי שמואל אויערבאך עמ’ קנב’): זה הוא אחד מהיסודות הגדולים להצלחת האדם, כי כמו שיש מצב שבו יצה”ר נותן בו את הגאווה המשחיתה, מאידך גיסא הוא גם פועל כדי שיאמר האדם לעצמו “מה כבר יצא ממני ומה אני שווה”…. היעב”ץ כותב דבר פלא, שאף שהוא הי’ צריך להאריך במעלת מידת הענווה בכותבו על עניני המידות, אבל “מה אעשה והמידה הזאת של הענווה, השחיתה כל חלקה טובה”… יכול להשחית ולהרוס את כל השאיפות…. עמ’ קנד’ – ואמר אדונינו הגר”א ש”איזהו עשיר השמח בחלקו” הוא גם ברוחניות, ואין זה חלילה “שבע בחלקו” שהוא חסרון.
  119. בספר מסורת החינוך (ב”ב, תשס”ה עמ’ פב’): מביא ממרן רבי אליעזר שך… שככל שנצליח להגביר את תחושת הערך העצמי בלבו של התלמיד, כך נצליח לשנות את התנהגותו לטובה.
  120. בספר שָׂם דרך לרבי שמחה זיסל ברוידא פר’ כי תבא (דברים עמ’ קלא בהערה), [ויותר באריכות כאן בפר’ פקודי]: ומצינו כמה החשיבה התורה “מחשבה מחודשת” להאריך ולספר בה בפרטי פרטים, בדברי הרמב”ן (פר’ פקודי) בביאור הכתוב: “וירקעו את פחי הזהב וקיצץ פתילים לעשות בתוך התכלת”, וז”ל: “לא הוסיף בכל מלאכת הקדש לפרש דרך האומנות איך נעשה זולתי בכאן. והראוי שיאמר ויעשו את האפוד זהב תכלת וגו’ מעשה חושב כתופת עשו לו וגו’, כי כן הדרך בכולם. ויתכן שסיפר בכאן המחשבה שחידשו בחוטי הזהב, כי היה תמוה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כאשר יעשו בצמר ופשתים, כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן”, עכ”ל. ומבואר בדבריו שהמחשבה המחודשת שחידשו בני ישראל בעצמם בטוויית ושזירת חוטי הזהב היתה חביבה כל כך בעיני ה’ ,שמתוך כך נכתבה בפירוש בתורה. ומתוך כך למדנו מעלת “מחשבה מחודשת” שאין דומה לה, שהרי מתוך כך נכתבה בפירוש בתורה, בה בשעה שמלאכות אחרות שהיו במשכן, לרבות המלאכות שעשייתם כרוכה בידע והשגה ללא גבול, נאמרו בתורה ברמיזה בלבד. ומכאן נדע גודל שבחו ומעלתו של המחדש ובפרט חידושי תורה.
  121. בספר שָׂם דרך פר’ כי תבא (כו:יז, עמ’ קל-קלא): “את ה’ האמרת היום להיות לך לאלקים וללכת בדרכיו ולשמר חקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמע בקלו”: פירש הרמב”ן: “וטעם את ה’ האמרת היום – כיון שקבלתם עליכם כל התורה בפירושיה ובדקדוקיה ובחדושיה, הנה גדלתם השם ורוממתם אותו שיהיה הוא לבדו לכם לאלקים לא תודו באל אחר כלל”: ומבואר בדבריו, שרק כאשר קבלת התורה היא עם כל פירושיה ודקדוקיה… – ומשיגים גם את “חידושיה”, אז נחשבת הקבלה שלימה, ומובטח שתהיה קבלת מלכות שמים גמורה ולא יודו באל אחר. ו”חידושיה” – היינו הבנת טעמיה הנלמדים בעיון מתוך המפורש בהבנת דבר מתוך דבר… כי הגם שעצם החכמה והידיעה נאמרה למשה רבנו בסיני, אולם הבנתה נמסרה לכל אחד ואחד, כפי טעמו והבנתו המיוחדים לו, וחלוקים המקבלים זה מזה כי “כשם שאין פרצופותיהן שוין זה לזה, כך אין דעתן שוה, [אלא כל אחד ואחד יש לו דעה בפני עצמו]” (תנחומא פינחס סימן א), ולכן ההבנה משתנה לפי טעמו של כל אחד.
  122. בספר שָׂם דרך (בשלח יד:כד) ויהם את מחנה מצרים: … מכאן שכל אדם וסגנונו, עלמיותו ודרכו, הוא האדם. וכאשר הוא יוצא מסגנונו אין זה סתם שינוי, אלא מהומה בנפשו וראשית מפלתו. כי לעולם על האדם לשמור על סגנונו הוא ולא לצאת ממנו, כי סגנונו הוא כל ישותו ועצמיותו.
  123. (ויצא כט:ב-ג) וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רבצים עליה … ונאספו שמה כל העדרים: בראשית רבה (פרשה ע סימן ט): ר’ יוחנן פתר לה בסיני, וירא והנה באר זה סיני, והנה שם שלשה, כהנים לוים וישראלים, … ונאספו שמה כל העדרים, ר’ שמעון בן יהודה איש כפר עכו אמר משום ר’ שמואל שאילו היו ישראל חסרים עוד אחד לא היו מקבלים את התורה [ע”כ]. והרב מרדכי ראזענבוים (בהקדמה לספרו עטרת שמואל על מס’ קידושין) הסביר את המדרש [ע”פ הכתב סופר]: מבואר כאן במדרש חידוש גדול. דבעת מתן תורה אם היה חסר אחד מישראל בשעת קבלת התורה לא היו מקבלים את התורה. אמנם דבר זה צריך ביאור ומה טעם יש בזה שמפני שחסר רק אדם אחד מישראל לא יוכלו הנשארים לקבל את התורה… אמנם דברי המדרש יתבארו על נכון על פי יסוד גדול שלימדונו רבותינו, והוא, שכל אחד ואחד מישראל יש לו חלק נפרד בפני עצמו בתורה, ולא ראי חלקו של זה כראי חלקו של זה, אלא כל אחד ואחד יש לו חלקו המיוחד בפני עצמו בתורת השי”ת. וכבר האריך ביסוד זה בהקדמה לשו”ת כתב סופר…
  124. וראה גם בספר עלי שוּר (רבי שלמה וולבה, ח”ב, עמ’ תיד’): אדם המעלה את ענין יחודיותו על דעתו צריך להזדעזע: הרי מכל בני העולם החיים עכשיו אין אף אחד דומה לו. [ואף] מכל בני העולם שחיו מאדה”ר עד היום… ועד סוף כל הדורות… לפיכך כל אדם הוא “יחידי” עד שהוא חייב לומר “בשבילי נברא העולם”…. ושם ח”א עמ’ קסח’: בודאי עבודה מיוחדת מוטלת עלי, חלק מיוחד לי בתורה וכל הבריאה מחכה לי שאתקן את המוטל עלי, כי את עבודתי לא אוכל להחליף עם שום אדם אחר בעולם…[ע”כ].
  125. בספר לדעת בארץ דרכך (ר’ יהודה גרינולד, ירושלים תשנ”ו, עמ’ 78): … האדם אינו סטנדרטי, אלא יצור מיוחד במינו, יצירה חד פעמית… זהו חידוש נפלא, שצריך לשמח ולרומם כל אחד מאיתנו. להבין כי להקב”ה היה כבר בעולמו את משה רבינו, הרמב”ם, רש”י, הגאון מוילנא… וכל רצונו וחשקו הוא שיהיה לו איציק מדגניה, איל מתל-אביב… שלמים בתפקידם ובמעשיהם. אין הוא חפץ בחיקוי עלוב של אותם גדולי עולם, אלא דוקא באורגינאל מושלם של איציק, איל וגידי, עם הכוחות, הטבעים והנסיונות שלהם.
  126. מדרש רבה, ריש ויקרא.
  127. בספר שיחות מוסר (רבי חיים שמואלביץ, מאמר ס’): כי משייתו של משה מן המים היתה ע”י מסירות נפשה של בתיה שעברה על מצות אביה כדי להציל נפש, וכיון שהצלת משה היתה ע”י מעשה שנעשה במסירת נפש, נכנס כח זה של מסירות נפש בגופו ובנפשו של משה רבינו… ולכן מתייחס השם “משה” לעצם מהותו של משה.
  128. שלש מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל, רחמנים ביישנים, גומלי חסדים. גומלי חסדים מנין, דכתיב ושמר ה’ אלקיך לך את הברית ואת החסד.
  129. שיחות מוסר: מתוך שהקב”ה נוהג עם ישראל במידת החסד, נספגת מידה זו בתוך ליבם של ישראל, ונמצא שע”י הנהגת הקב”ה עם ישראל במידת החסד הוא נותן להם במתנה את מידת החסד, והיא אחת מג’ מתנות טובות שנתן הקב”ה לישראל…
  130. שיחות מוסר, סימן צו’. A well-known Rosh Yeshiva was once asked at a meeting for parents and educators in regard to rebellious youngsters: “How can these youngsters have no consideration for the pain they are causing their parents?” He responded, “Apparently, these parents showed little consideration for the pain they caused their children.”
  131. These words of Chazal, as explained by Rav Chaim, should reassure those parents who become excessively worried that being “too nice” to their children will cause them to become spoiled. I would also like to stress that it is not my intention to question the usefulness of direct instruction as a teaching tool for middos; rather, it is to question its use as the primary method of instruction. This is especially so when the manner in which the teacher treats the students is incongruent with the lesson being taught. For example, when the teacher lectures on the importance of being sensitive to the feelings of others and then he embarrasses students in front of the class.
  132. וז”ל הכתר ראש בסי’ כב: “תפילה בלא כוונה כגוף בלא נפש (נשמה), אמר רבינו ז”ל שאם אינה נחשבת כקרבן שיש לה נפש, בכ”ז נחשבת למנחה שאין לה נפש, ובכוונה נחשבת לקרבן תמיד”. ובגליון “לקח טוב” [731- תשס”ט]: כתוב בשם הגר”א…אם כן, כשם שבקרבן ‘אחד המרבה ואחד הממעיט’, כך בתפילה, אשר אם היא על טהרת כוונה היא כקרבן עשיר, אם בלא כוונה, כשאינו יכול, היא כקרבן עני, הרי שניהן מקובלות לפני הקב”ה. ‘ובלבד שיכון לבו לשמים’, היינו שכל עיקר תפילתו יהי’ לשם שמים, לקיים מצות בוראו. מעתה זהו שאמרו הקדמונים ‘תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה’, כלומר, כמנחת סולת של עני, שאין בה נשמה, ועם כל זאת נאמר בה ‘ריח ניחוח’, כמו כן תפילה, אם אי אפשר לו לכוין, גם היא לריח ניחוח תחשב.
  133. חזון איש (ספר מעשה איש, ח”ז עמ’ פד’): בדורת האחרונים הקב”ה מקשיב לתפילתנו אפילו כשאינם כראוי, ואינו דורש כמו בדורות הקודמים.
  134. ספרא (פרשה א:יז): “וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם”. באותה שעה זכה במתנות כהונה וזכה בנשיאות כפים לו ולדורותיו עד שיחיו המתים.
  135. רבי שלמה וולבה, ספר זריעה ובנין בחינוך, עמ’ כח – לעיתים קרובות אנחנו מוצאים שההורים נוקטים פעולות לחינוך ילדיהם, כביכול, ובעצם אין שום קשר בין הפעולות האלה לבין חינוך. המניעים לפעולות “החינוכיות” האלה הם מניעים אנוכיים – אגואיסטיים – לגמרי. לפעמים ההורים פועלים מתוך מידות פסולות לגמרי, מידות שנחשבות למידות רעות ביחסים שבין אדם לחבירו, מידות שהמבוגרים אינם מרשים לעצמם להראות כלפי מבוגרים אחרים, והנה בהתנהגות כלפי הילדים משתמשים בכל המידות שאינן טובות, כאילו שאלו מידות נורמליות: קנאה, שנאה, כבוד, כעס, גאווה… ובעיקר – רצון שליטה. יש כעין הרגשה של רצון לשלוט בילד. הילד ניתן לרשותי, ואני יכול לשלוט עליו שליטה בלתי מוגבלת. …. רואים בילד “חפצא” ששייך לי, ותפקידו בעולמו – להביא תועלת להורים.
  136. משך חכמה: וראה הכהן את הנגע וכו’ וראהו הכהן. הכפילות מבואר, ועיין בתורת כהנים. ויתכן על דרך רז”ל שהכוונה שיראה את הנגע אם היא ראויה לטמאה, הוא שיש בה סימן טומאה שער לבן. “וראהו הכהן” – הוא שיראה הכהן על האיש אם ראוי לטומאותו. הוא, אם חתן נותנים לו כל שבעה ימי המשתה, וכן ברגל נותנים לו כל ימות הרגל שלא לערבב שמחתו, ו”דרכיה דרכי נועם” (משלי: ג:יז). ולכן “וראהו” – איך הוא באיכותו אם הוא ראוי לפי הזמן לטומאותו…
  137. ובספר “עיטורי תורה” מביא מרבי יהושע טורנק מקוטנא: “וראה הכהן את הנגע… וראהו הכהן…” נראה שיש כאן רמז, כשבודקים את האדם אין לראותו רק בחסרונו, במקום נגעו, אלא צריך לראותו כולו, גם את מעלותיו, וכך אמר בלק (בלק כג:יג): “אפס קצהו תראה וכולו לא תראה”. וזה וראה הכהן את הנגע – ואחר כך – וראהו הכהן, שיראהו כולו. [ואולי אפשר להוסיף שכשבודקים את האדם אין לראותו רק בחסרונותיו, אלא יש להסתכל על הנסיבות שגרמו לחסרונות].
  138. בספר “אזנים לתורה” לזקני רבי זלמן סורוצקין: לא מצינו לשון זו [“ואמרת אליהם”] בתורה, ובמקומה באה “לאמר” ולמה נאמר כאן “ואמרת אליהם”? לצוות על משה ואהרן ששניהם לא ימנעו מלומר לבני ישראל דיני טומאת זב וזבה ונדה… ולא יחושו לדברי הנרגנים… שזה נגד הצניעות והמוסר, ואין לדבר בזה ברבים – חלילה להם להטות אוזניהם לדברי שחץ כאלה, ועליהם לענות להם “כי ישרים דרכי ה’ וצדקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם” (הושע יד:י). ושם בפסוק לא’ “והזהרתם את בני ישראל מטומאותם”: יש מוכיחים בשער מכיון שהם מגיעים לפרשת עריות וטהרת המשפחה הם מונעים את עצמם מלהזהיר את העם מטעמי “צניעות וחסידות” אבל כבר אמרו חז”ל (סוטה כא:) היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה…. [ע”כ]

    ובספרו “הדעה והדיבור” (ח”ג עמ’ רנ”א) מוסיף הרב מלוצק: … וגם בדורנו זה, ראינו את הכהן הגדול בעל החפץ חיים זצוק”ל שלמרות חולשתו וגילו נסע פתאום מעירו ראדין ובא לווילנא וציוה לפרסם שהוא רוצה לדרוש בבית כנסת הגדול לפני הנשים בעניני נידה, ובאו חמשת אלפים נשים לשמוע דבריו הקדושים, ודיבר עמהם בלשון התורה, דברים ככתבם, דברים כדרבנות, ורבים השיב מעוון. [דבריו של הרב מלוצק מצוטטים בהקדמה לספר גפן פוריה על הלכות נדה מהרב אברהם בלומנקרנץ].

  139. קונטרס חנוך לנער” מהרב צבי יברוב ב”ב תשס”ג- מה ששמע מהג’ רבי חיים קניבסקי (עמ’ כא): פעם שאלו מישיבת “תפארת ציון” את החזון איש אם ללמוד פרק ראשון של מסכת כתובות? וענה: תורה שאט ניט! תורה אינה מזיקה. [ובעמ’ לד’]: שאלה: כשמגיעים [בלימוד עם ילדים] לדברים שהצניעות יפה להם, האם מותר לשנות מן האמת … תשובה: יש לבאר לילד בקצרה, ואם הילד שואל אומרים לו: לכשתגדל תבין.
  140. בספר שלמי מועד – ממשנתו של מרן רבי שלמה זלמן אויערבך (תשס”ד, פרקי חינוך, עמ’ תקיג’): אסור לשקר כשלומדים עם קטנים דברים אשר הצניעות יפה להם, רק צריך לומר לשון הסובל הפירוש האמיתי, ובכל מקום יש עצה מה לומר מבלי לפרט הרבה, אבל אל יאמר פשט שאינו אמת בתורה שכולה אמת.
  141. In Child and Domestic Abuse: Torah, Psychological, & Legal Perspectives, by Dr. Daniel Eidensohn, (2010, Vol. 1, p. ii) the author relates: “I once mentioned to the Noviminsker Rebbe that Rav Yaakov Kaminetsky had stated that children should be educated about sexual matters at the age of 16. His reply was, “It is too late for children today (this was 25 years ago). Even some 8-year olds know more than I do.”
  142. (אחרי מות טז:יז) וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל: בספר מֶגֶד יוסף (לאחי הרב יוסף שליט”א): והנה מצינו בעבודת הכה”ג ביוה”כ שהביא ג’ פרים לחטאת: א. בעדו ובעד בני ביתו (פסוק ה’) ב. בעדו ובעד ב”ב ובעד אחיו הכהנים (פי”א, ע’ פרש”י) ג. בעדו ובעד ב”ב ובעד אחיו הכהנים ובעד כל ישראל. וצל”ע אף אי צריך קרבן לחוד לכל אחד, מ”מ ל”ל לחזור בשניה על ב”ב ובשלישית על ב”ב והכהנים [ולמה חוזר על “בעדו ג’ פעמים?]. ועוד צל”ע למה סדר הקרבנות מתחיל מיד עם “בעדו ובעד ביתו”, ולמה לא נתייחד הקרבן הראשון בעדו בלבד.

    והנראה בזה, דהנה פשוט שאין אדם יכול להביא קרבן כפרה עבור חברו. שהרי התשובה והבקשת כפרה עבור חברו, צריכה לבוא מהחוטא עצמו. אלא שעבודת היום של הכה”ג היא להרחיב את ה”אני” שלו עד שיכלול את כל קהל ישראל, שכל מעיונותיו וישותו יהיו לטובת הכלל, כראוי לשליח ציבור. ואכן בכל הדורות המנהיגים הדגולים שקמו לישראל היו קרויין “לבם של ישראל”. [רמב”ם הל’ מלכים ג:ו – שלבו הוא לב כל קהל ישראל] ולכך גם הקרבן השלישי הביא בעדו, כי בעצם כל הג’ קרבנות היו בעדו, אלא שמשך עבודת היום ה”בעדו” התרחב לכלול את כל ישראל.

    ולפי”ז מבואר גם שהקרבן הראשון אינו מתחיל עם ”בעדו” בלבד, אלא כבר מתחילה מביא בעדו ובעד ב”ב. והוא משום שאצל מי שה”אני” שלו מצטמצם לעצמו בלבד, לעולם לא יוכל להתפתח כח הנהגה, אלא כבר מתחילה צריך המנהיג בכח להיות בעל לב רחב אשר ה”אני” שלו כולל לפחות את ב”ב, ומשם יוכל לטפס בדרגות ההנהגה עד שיכלול את כל ישראל.

  143. בספר “עלי שוּר” (רבי שלמה וולבה, ח”א עמ’ רנה’): … כל עוד לא יסד בית, היה אדם פרטי, ואף שהיה חייב במצוות וגם קיים אותן, עדיין לא ראה הכרח להרחיב צורת חייו לשלב בהם חיים אחרים. בבית אביו לא הרגיש הכרח כזה, כי כל יחסי בנים אל הוריהם ומשפחתם – אופן וענין אחר להם. ילדים אינם נושאים את הבית אלא הם הנשואים ע”י הבית. עם כל חיובי כיבוד או”א אין כוונת ההורים להכליל את ילדיהם בנשיאת עול הבית אלא דוקא לחנך אותם לחייהם הפרטיים, לשיצאו פעם מהבית והיו לאנשים. הנושא אשה – נכנס לתוך הכלל? האם אין הנישואין ענינו הפרטי ביותר של כל אדם? האם אין ביתו הוא מקום מקלטו מכל טרחותיו עם הרבים או עם פרנסתו? האם אין בביתו דוקא הוא רשאי להיות הוא עצמו, ולחיות חייו הפרטיים? השואל ככה, טרם עמד על משמעותו האמיתית של “כלל”. “כלל” אינו ענין לעסקנות, משרה ודאגה לציבור גרידא. הדברים הרבה יותר עמוקים. הרי אמרנו בהקדמת השער: במדה וכחותינו הטובים יוצאים אל הפועל, אנחנו נכנסים לגדר “כלל”. אין זאת אומרת שאנו מפסידים את הפרטיות שלנו, חלילה, אלא אנו בעצמנו מתרחבים ו”כוללים” יותר בתוך אישיותנו…. [ואולי זה הסיבה ש”חתן דומה למלך”, משום שהוא צריך ללמוד להרחיב את לבו כדי שיכלול את אשתו ואח”כ את בניו בתוך ה”אני” שלו, כמו שמלך חייב להרחיב את האני שלו לכלול את כל ישראל].
  144. כתב הג”ר שמעון שקופ זצ”ל בהקדמתו לספרו “שער יושר”: “והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ואהבת זולתו הם כצרות זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה ולמצוא הסגולה המאחדת אותם, אחרי כי שניהם דורש ה’ מאיתנו וסגולה זו היא, שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה”אני” שלו כי בזה יומדד מעלת האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל כל “אני” שלו מצומצם רק בחמרו ובגופו, למעלה ממנו מי שמרגיש ש”אני” שלו גם בני ביתו ומשפחתו, והאיש ההולך עפ”י דרכי התורה ה”אני” שלו כולל את כל עם ישראל”.
  145. ספר “אורחות הישיבה” (הרב אשר ברגמן – תשס”ח, עובדות וכו’ ממרן הגרא”מ שך) עמ’ שצה’ – …מה שאמרו הקדמונים כי יסוד מצוות כאו”א הינו על מנת לשמר את מסורת התורה והאמונה מדור לדור, שהרי כל אמונתנו ותורתנו מתבססת על ההערכה וההשמעות לדורות הקדמונים. אם מתנכרים להורים… הרי שהשלב הבא הוא לנתק את שרשרת הדורות לחלוטין.
  146. ספר חסידים (סימן תקס”ה) כתיב [קדושים יט:ג] איש אמו ואביו תיראו לשון רבים ולא כתיב תירא לשון יחיד שהאב והאם בכלל תיראו שלא יכעיסו את הבן כל כך עד שלא יוכל להתאפק וימרוד בהם….
  147. Chinuch Insights from the Rosh HaYeshiva – Transcripts from Q & A sessions at Torah Umesorah Conventions, Edited by Doniel Frank, pp. 2-3.
  148. (קדושים יט:יד) ולפני עור לא תתן מכשול: מוע”ק, יז. – תניא, ולפני עור לא תתן מכשול, במכה לבנו הגדול הכתוב מדבר.
  149. ספר הברית ח”ב מאמר יג’ פרק טז’ – וכן יש אנשים ששומרים עצמן מלהרע לשום אדם ואוהבים את הבריות כולם אבל שונאים את בניהם ומכוונים לצער אותם ולהקניטם, ואומרים אין בזה עון כי יאמרו בלבותם הבנים בני והבנות בנותי וכבר אני יוצא ידי חובת אהבת הבריות כולם כי אין אני מצער לשום אדם אלא נתח מנתחי אשר נתנם הבורא יתברך בידי והכריחם לסור למשמעתי, והמה אסורים וקשורים על פי התורה תחת כפות רגלי וכל אשר יחפוץ לבבי הרשות נתונה מקל עליון בידי לעשות עמהם כטוב בעיני, כנאמר כבד את אביך ואת אמך… ואני מכון עם זה ליסרם ולהוכיחם בדרכי אלוקים חיים לפי מחשבתי. ובאמת דבריו לא בהשכל ולא על פי התורה, שלמה יגרעו הבנים מלהיות בכלל לא תשנא את אחיך ובכלל ואהבת לרעך כמוך. ואמנם כמו שבענין ההטבה והצדקה כל הקרוב קרוב קודם, כך בענין השנאה והרעות יש יותר עונש על המצער את קרובו מאדם אחר, והמצער את בניו על חינם עתיד ליתן הדין ביותר מטעם הזה.
  150. Cited in The Butchering Art, by Lindsey Fitzharris, 2017, p, 59.
  151. קונטרס מנחת תודה – תורה מרבינו הגר’ חיים קניבסקי (עמ’ קב’-קג’): אחד שמרצה להורים בעניני חינוך אמר לו רבינו, תגיד להורים דברים פשוטים. שגם ביחס לילדים יש “בין אדם לחבירו” ושאין מחילה על זה, ואין שום היתר לבזות או להעליב ילד, וההרגשה שכביכול ילד שלו מותר לפגוע בו, אינה נכונה. וזה דברים פשוטים שאין צריך אפילו לומר זאת.
  152. פלא יועץ אות א’: לא לדקדק כ”כ עמהם (עם בניו). ולפעמים יעשה עצמו כחרש לא ישמע וכאילו אינו רואה. [וראיתי מהגה”צ רבי מאיר חדש ש”פעמים שאתה מתעלם” הולך גם על מחנכים]. ובספר מסילות חיים בחינוך (רבי חיים פרידלנדר, עמ’ 104): … אין צורך להקפיד על כל דבר ודבר, יש וצריך להתעלם (המלמד “לא שמע” “לא ראה”) ויש צורך לוותר…
  153. ספר חסידים תקס”ז: …כך לא יצוה האב לבנו דברים הקשים וכבדים עליו לעשות…
  154. בספר “בסוד שיח: עם מרנן ורבנו גדולי התורה” (תשע”ח) הרב דב אליאך: מפי הגאון זאב כהן זצ”ל מראשי ישיבת גייטסהד (עמ’ 527): כיצד מזהירים גדולים על הקטנים? אלא, “להזהיר” הוא גם מלשון זוהר. כי הגדול – האב או המחנך – צריך לזהור ולקרון מתוכו באור יקרות, ומתוך כך להזהיר ולהקרין על כל סביבתו, לחנך ולהשפיע לאו דוקא מכוח צווים ופקודות, אלא מכוח הדוגמא האישית שמקרינה ומשפיעה על כלל הרואים. [ראה גם בדרש משה]
  155. Translation and concluding paragraph [“The most common vehicle…”] are primarily based on Rabbi Yaakov Horowitz at Torah.org.
  156. ספר מעין בית השואבה (רבי שמעון שוואב, הפטרת פר’ נשא): [וקשה] וכי לא ידע פרשת נזיר…? וביותר קשה כשנעתר הקב”ה לתפלתו והופיע איש האלוקים פעם שנית, הרי בהשקפה ראשונה לא חידש כלום ממה שצוה בהופעתו הראשונה לאשת מנוח, כדכתיב (פסוק יג-יד) “מכל אשר אמרתי אל האשה תשמר: מכל אשר יצא מגפן היין לא תאכל ויין ושכר אל תשת וכל טמאה אל תאכל כל אשר צויתיה תשמר”: והנראה בזה שאפילו היה מנוח יודע דיני נזירות לא היתה בקשתו אלא בהלכות חינוך, שרצה לדעת “מה נעשה לנער היולד” דייקא, שהיה תמוה בעיניו איך יצוה הקב”ה לאב לגדל ולחנך בן נזיר, בקדושה נוספת ובאיסורים נוספים על שאר העם, אם אין הוא בעצמו נזיר. ועל זה השיב לו המלאך שאה”נ שגם האבא של הנער היולד צריך להתנהג כמו נזיר, וזה פירוש הכתוב “מכל אשר אמרתי אל האשה” שתתנהג בימי ההריון “תשמר” גם אתה האב (כי ע”פ דקדוק יתכן ש”תשמר” הוא לשון נקבה נסתר ולשון זכר נוכח). וכן הפירוש “אשר צויתיה” לאשתך, גם אתה מנוח “תשמור”, שאין באפשרות להדריך הבנים בדרך אחרת ממה שדורכים האבות, כי הבנים מתחנכים ממה שרואים אצל ההורים, ואם יאמר האדם לבנו להחזיק באיזה הנהגה טובה שאין הוא בעצמו מחזיק בה, אף אם יוכיחו ע”ז מאה פעמים ואחת לא יצליח. ואם תרצה לגדל נזיר, העצה היחידה היא שאתה בעצמך תתנהג כנזיר.
  157. הגרא”מ שך (בספר אורחות הבית, הרב אשר ברגמן – תשס”ה, עמ’ בעמ’ ריד’-רטו’): כאשר נשאל על ידי אחד ממקורביו מה כדאי ללמד את בנו בן שנתיים, לאחר שלימדוהו כבר את אותיות הא’-ב’ – נענה רבינו והשיב: “אין ללמד אותו מאומה!! מספיק מה שמלמדים בחיידר!! על ההורים מוטל רק להעניק לילדם הרבה חום ואהבה – עם דוגמא אישית….” – סיכם רבינו, וחזר שוב: “היום – מפחדים לתת לילדים אהבה, ואין מבינים כי זהו הדבר החשוב ביותר לחינוך הילדים: להעניק להם הרבה חום ואהבה!!”.

    רבי שלמה וולבה (בספר זריעה ובנין בחינוך, עמ’ יא): … ילד … זקוק ל”גשם” המרווה ומצמיח אותו. .. זוהי האווירה החמה של הבית והיחס החם אליו מצד אביו ואמו, ויחד עם זה – הדוגמה החיה של ההורים … (ובעמ’ כא): החיוב הגדול של ההורים הוא לשמש דוגמא. כל ילד רוצה באופן טבעי להזדהות עם ההורים ולחקות אותם. אם הדוגמא שהם מראים היא טובה, והיחס שבין ההורים והילד הוא יחס בריא, יחס לבבי וחם, אזי באופן טבעי הילד ירצה להיות כמו אביו שלו….

  158. בספר לדעת בארץ דרכך (ר’ יהודה גרינולד, ירושלים תשנ”ו, עמ’ 282): ילד, אשר רואה את אביו מתיחס לכל הענינים הללו [תורה, תפילה וכו’] ברצינות וחרדת קודש, יפנים את הדברים וכשיגדל יהיה לעובד ה’… כי הילד רוצה בדרך הטבע להזדהות עם הוריו… ואם אנחנו רואים שהדבר אינו כן, הרי עלינו לבדוק היטב היכן טעינו ובמה שגינו. אולם זאת צריך לזכור: הרצון להזדהות עם ההורים וללכת בדרכם מותנה בכך, שהיחסים עם הילדים הם לבביים ואהובים, והאוירה בבית חמה וטובה. שאם לא כן, עלולים הילדים לבנות התנגדות פנימית להוריהם, אשר עלולה לבוא לידי ביטוי במרידה בערכיהם ובדרכם ח”ו.
  159. בספר “התורה המשמחת” על רבי שלמה זלמן אוירבך (עמ’ 85): … הלאו של “לא תונו” אוסר גם לאיים על פעוט, כדי שינהג כשורה, וכי משום שהילד קטן ואינו יכול למחות, הופך האיסור לפחות בערכו, מדיני תפילין או יום כיפור?!
  160. בספר רבי מרדכי פגרמנסקי (עמ’ 439): בדרך כלל היה שוקל היטב לפני שביקש דבר שליחות מילדשמא הילד באמת לא מרוצה לעשות את הפעולה, וכל הסכמתו נובעת מבושה, ואם כן יש כאן סרך של לא תרדה בו בפרך (בהר כה:מג).
  161. ספר אבני שלמה (ממורשתו של רבי שלמה וולבה, ח”א עמ’ נט’): ילד הוא פקדון שנותן לנו הקב”ה על מנת לחנכו ולגדלו לעבודת השם. כמה צורם לשמוע “מיינע” [ילד שלי], הרי ילד הוא פיקדון! ויש לגישה זו השלכות גדולות בחינוך הילדים. הרגשת “בעלות” ו”אדנות” גורמת לדרוש כבוד, שהרי הילד “מורד במלכות” – והכל באיצטלה של חינוך. ובספר זריעה ובנין בחינוך עמ’ לב’ – כאשר אדם מתבטא “יש לי ילדים” – יש בזה טעם לפגם. הילדים אינם שייכים לך, הם אינם רכושך. את הילדים האלה נתן לך הקב”ה כפקדונות, ואתה צריך לשמור עליהם. אם אדם חושב שיש לו ילדים כדי שכשיזקין הם יטפלו בו, או כדי שיתפאר בהם – זו לא אמת. לא לכך נתנו לו ילדים מהקב”ה. הילדים הם פיקדון אצלו, ועליו לטפל בפקדון כראוי, מתוך אחריות ונאמנות. [בספר לדעת בארץ דרכך בעמ’ 267 מספר המחבר שכשתלמיד היה מספר לרבי וולבה “נולד לי בן” המשגיח היה מגיב “קבלת ילד”.]
  162. בספר לדעת בארץ דרכך (ר’ יהודה גרינולד, עמ’ 266) בשם הג”ר שמשון רפאל הירש: הילד אינו קיים למענך, אלא אתה קיים למען הילד… רגש זה נדרש ממך בראש ובראשונה בחנכך את ילדיך, ובו כלול אושר האבהות (יסודות החינוך, ח”א עמ’ כ’).
  163. Rav Steinman’s Letter to Melamdim and Parents: Warns of Improper Treatment of Talmidim and Children – Published on: July 6th, 2009 at 11:51 AM – News Source: VIN News By Ezra Reichman
  164. Parsha Parables 3, (2000 Feldheim). [Also available at Torah.org]
  165. See extensive discussion and documentation of these phenomena in my article “Chemical imbalance, genetic malfunction, or problems in living?” available at www.DrSorotzkin.com.
  166. בספר “מֶגֶד יוסף” (לאחי הרב יוסף שליט”א): לכאורה יש פה ניגוד וסתירה בין “מספר” ל”שמות”. דהנה “מספר” הוא חלק מן הכלל, שכן “שני” הוא רק שני ביחס לראשון, ועל ידי שמקבל מספר נהפך היחיד לחלק מהכלל. אבל “שמות” הוא סמל הפרט והיחוד, וזה היה חכמתו של אדם הראשון ליתן לכל בריה את השם הראוי והמתאים. ואף הספורנו כתב כאן, כי היה אז כל אחד מאותו הדור נחשב בשמו המורה על צורתו האישית למעלתם על דרך “ואדעך בשם”, עכ”ל. וממילא מטבעם של דברים המושגים של “במספר” ו”שמות” צריך להיות תרתי דסתרי, אבל יחודם של עם ישראל הוא בזה שאינו סותר כלל. מצד אחד הם מספר – כל יחיד יונק את כוחו בהיותו חלק מכלל ישראל, ומאידך הם שמות – לכל אחד היחוד והשם שלו. ואף כשנספרו ישראל נעשה כן ע”י שם כל אחד ואחד, גם במעשה ההכללה של הכלל לא נעלם יחודו של הפרט. ואכן מכאן הוראה לדורות מה צריך להיות היחס בין הכלל והפרט: יש לטפח את היחוד שבפרט – את השם המיוחד, תוך כדי הקפדה לא לחרוג מהכלל – להשאר מספר בתוך בני ישראל.
  167. ושם בהמשך בספר “מֶגֶד יוסף” ולפי זה מדוייק עד להפליא המשל הכפול שבו נמשלו כלל ישראל, דהקב”ה מבטיח לאברהם אע”ה (בראשית כב:יז) “כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים”. דהנה כל כוכב הוא עולם ומלואו, ואין כוכב שזהה לחברו ואף שם מיוחד יש לכל כוכב, שנאמר (תהלים קמז:ד) “לכולם שמות יקרא”. מאידך כל גרגיר של חול בפני עצמו, אין לו שום חשיבות ואף אינו מתקיים. ורק כשמתחבר לעוד רבבי רבבות של גרגירים מקבל חשיבות, ורק אז יוכל להביא תועלת לעולם, כך צריך כל יהודי לראות את עצמו, מצד אחד הוא כוכב, ומאידך הוא גרגיר בודד של חול. (עי’ פרש”י שמות א:א).
  168. אח”כ הוסיף אחי שליט”א והקשה בזה”ל: אכן כתיב “לכולם שמות יקרא”, אבל בתחילתו כתיב “מונה מספר לכוכבים”, והאיך יתפרש על פי דברינו שכל עיקרו של כוכב הוא יחודו? … ונראה דאף שבמציאות כל כוכב שונה מחבירו, אבל בעיני אדם הם נראים כחול על שפת הים. לכן כתיב קודם בלשון הוה “מונה מספר לכוכבים”, שהיא מדרגה פשוטה הראוי לנער וכסיל גם יחד, ורק כאשר יגדיל ויחכים יבין וישכיל “לכולם שמות יקרא” – בלשון עתיד, שהמציאות שונה וכל כוכב שונה מחבירו. והערני בני (ח”צ נ”י) להמשך הפסוקים, דבפסוק הקודם (פ”ג) כתיב “הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם”. חכמי לב ורופאי הנפש יעידו ששורש מחלותיהם וסיבת הדכאון היא תדמית עצמית לקויה. הוא רואה עצמו כמספר שאינו שונה … מחבירו. רפואת הנפש יסודה ביצירת תחושת היחוד שאין דומה לו. ונראה שחיזוק זה הוא יכול לקבל מהכוכבים שמרחוק נראים דומים, אבל במציאות הם שונים. כך יש לומר לשבורי לב, שהאלמוניות ותחושת ה”מספר” שלו, הוא רק למראית עיין, אבל אם יבחין מקרוב יגלה את המציאות של “לכולם שמות יקרא”.
  169. בספר דרש משה (רבי משה פיינשטיין): ותמוה מדוע נקט הכתוב לישנא ד”גם” אצל בני גרשון, … נראה לומר דחזינן הרבה שאין מגיעין לשלימות וגם נעשים עבריינים משום שמבטלין עצמן או מבטלין את הדבר, כגון שהוא חושב שלא יוכל להשיג ענינים גדולים כלומד גפ”ת ופוסקים. ולכן אינו לומד מפני שלפי מחשבתו לא יועיל לידע כלום, וממילא אינו יכול ללמוד ונעשה עם הארץ, וכן כשמבקשים מאתו שיתן לתמוך בישיבה שחסר לה סך גדול, אומר ברור לי שלא יוכלו להשיג מה שצריכין, וממילא אין צריך ליתן, או שאומר ומה יועיל מתנתו שלא ישלים מה שצריכין ולכן אינו נותן, וכך הוא בכלל מצוות התורה. לכן, [כדי] שלא יטעו בני גרשון לחשוב שמה שמנו בני קהת מבן ל’ הוא לחשיבות מצותם שנושאים קדש קדשים, אבל מצותם שלהם לא חשובה שימנו בשביל זה, ולא יעשו בשמחה, לכן אמר נשא גם הם, שבזה שימנו גם אותם ידעו שגם מצותם חשובה, אין חלוק מה שעושה לכבוד שמים אם נשיאת הארון או הקרשים מכיון שעושה מצות ה’, וגם הרי הארון צריך למשכן והמשכן צריך לארון וכל אחד צריך זה לזה, שלכן נחשב כל מצות המשכן של כולם כהא דחלק הגדול צריך לקטן.
  170. (נשא ה:כח) ואם לא נטמאה האשה וטהרה הוא ונקתה ונזרעה זרע: ברכות לא.: ונקתה ונזרעה זרע – מלמד, שאם היתה עקרה נפקדת, דברי רבי ישמעאל; אמר ליה רבי עקיבא: ….. שאם היתה יולדת בצער – יולדת בריוח, קצרים – יולדת ארוכים. שחורים – יולדת לבנים, אחד – יולדת שנים. ובלב אליהו (רבי אליהו לאפיאן, ח”א עמ’ רצא’): ויש להבין, למה מגיע לה שכר? אף שלא נטמאה וטהורה היא, לא זינתה ממש, אבל הרי נתייחדה בסתר עם זר…. וא”כ התינח שהיא לא מתה ע”י המים – כיון שלא נטמאה, אבל לקבל עוד שכר על זה? מה טעם יש בזה? וי”ל ב’ טעמים: א) שהרי סבלה בזיונות גדולים כמבואר בגמ’ שם… ב) שכל אחד נידון לפי מצבו… וזו האשה… שכבר הגיעה למצב שמסתתרת עם איש אחר, ועל אף שכבר התרה אותה בעלה שלא תתייחד עמו, וא”כ ודאי גברה בה התאוה שם הרבה – ובכל זאת שמרה עצמה ולא נטמאה, עבור כבישת היצר הלזה אין מקפחין לה שכרה…! [ע”כ]

    [וראה פר’ בשלח (יג:יז) מהלב אליהו על השכר שקיבל פרעה ובפר’ ראה (יא:כו) מהגר”י בלאזר על שכר עבור אי-עשיית עבירה.. וראה פסחים קיג. – אמר רבי יוחנן שלשה מכריז עליהם הקב”ה [על חסידותם] בכל יום: על רווק הדר בכרך ואינו חוטא…(ראה שם בבן יהוידע).]

  171. בשיחות מוסר (רבי חיים שמואלביץ, מאמר סד’ – “כמה גדולים בעלי אמנה”, עמ’ רעד’): ומזה שאמר משה “האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו”, אתה למד, שאילו הוא הרה וילד אותם היה לו בשר לכולם, כי הבנים סומכים על אביהם הורם מולידם, ובוטחים בו, ועל כן היה בידו היכולת לתת להם את כל הנצרך להם, אבל אלו אינם בוטחים בי… וכן פירש בספורנו… “הנה האב יכול להנהיג את בניו וכו’, וזה כי כולם חושבים אותו לאוהב שישתדל בכל כוחו להטיב להם…” [ע”כ מהשיחות מוסר].
  172. וכן בספר חִכּוֹ מַמְתַּקִים (עובדות והנהגות מרבי שלמה זלמן אויערבאך, ח”א עמ’ קצה’ הערה ז’) – “האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו – מאין לי בשר לתת לכל העם הזה”…. שאם זה היה ילד שלו, כבר היה מתאמץ ומשיג עבורו בשר… עבור ילד שהוא עצמו ובשרו, מוסרים את הנפש… [וכן בח”ב עמ’ שז’].
  173. של”ה הקדוש פר’ מטות (שמות לא:ה): וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה שנים עשר אלף חלוצי צבא: רש”י, וימסרו – להודיעך שבחן של רועי ישראל כמה הם חביבים על ישראל, עד שלא שמעו במיתתו מה הוא אומר (שמות יז:ד) עוד מעט וסקלוני, ומששמעו שמיתת משה תלויה בנקמת מדין, לא רצו ללכת עד שנמסרו על כרחן: קשה [דמשמע שה”עוד מעט וסקלוני” ג”כ חלק מהשבח] מה שייכות יש לשבח מה שאמר וסקלוני?

    הענין כי דברי ריבות שיש לישראל עם רועיהם משתמע לתרין אפין. אחד הוא לרעה כמו כן הפשוטו השני היא לחשיבות שמחשבים את רועיהם כאלו היה אביהם, על כן צועקים תמיד “נתן תתן לנו”. וכן אמר משה רבינו ע”ה, “האנכי הריתי את כל העם הזה אם אנכי ילדתיהו“. ועתה שראינו שבשעת מיתת משה רבינו ע”ה לא רצו ללכת, נתגלה למפרע שהרי כל שרבו עמו ישראל היה מצד מעלה שהחזיקו אותו לאב, וכן ראוי להחזיק לכל רועי נאמן לאב ולפטרון [ע”כ].

  174. (בהעלותך יא:יח) …כי בכיתם באזני ה’ לאמר מי יאכלנו בשר כי טוב לנו במצרים… רבי שלמה היימן (ב”אמרות קצרות” בסוף “חידושי רבי שלמה”, ח”ב, אות יא’) מצאנו בדור המדבר שהיו דור דעה ומ”מ התלוננו על ה’ ועל משה וכמעט שבדורינו אין אנו מתלוננים כ”כ על הנהגת ה’. אבל באמת מזה גופא נראה אמונתם שידעו בחוש כי יש להם אב ויש להם ממי לבקש ולהתלונן. אבל בדורינו רפתה האמונה מסיחין אנו ח”ו מזה שיש לנו אב…
  175. ספר שיחות מוסר (מאמר סג’ “בדד ישב”) … ומטעם זה חשוב כמת גם מי שאין לו בנים, אף שלכאורה מה חסר לו… אלא שטבעו של אדם להיטיב בעיקר עם בניו, ואין אדם בעולם שיכול לקבל טובות כשם שיכולים בניו של אדם לקבל מאביהם, ובאין לו אפשרות זו להטיב עם הזולת, הרי זה ג”כ חשוב כמת. בא וראה במעשה של “שתים נשים” שעמדו למשפט שלמה המלך (מלאכים-א’ ג’), וזו שמת בנה גנבה את בן השניה ואמרה בני הוא. ולכאורה יפלא, מה גניבה היא זו, וכי ע”י הגניבה ייעשה לבנה, והרי יודעת היא בעצמה כי ילד זר הוא. וע”כ צ”ל שכיון שהוא עצמו יהא סבור כי זו אמו ויקבל את טובותיה וחסדיה כתינוק הגמול עלי אמו, הרי זה מספק את רצונה העז לבן… [ראה גם מרבי יעקב קמינצקי בספר אמת ליעקב, נזיקין – אבות א:ה – ויהיו עניים בני ביתך… דכשהבן מקבל איזו טובה מאביו אינו בוש בזה, וכש”כ שאינו חושב לשלם חזרה לאביו, אלא הדבר טבעי וסובר שמגיע לו כל מה שאביו עושה למענו…]
  176. www.torah.org/learning/ravfrand/5761/shlach.html
  177. ספר באר מחוקק (רבי חיים מרדכי קטץ): רש”י: לדעתך, אני איני מצוה לך, אם תרצה שלח… וקשה להבין… [דהא ראה] ברש”י (דברים א:כב): ותקרבון אלי כולכם, בערבוביא… ילדים דוחפים את הזקנים… הרי מאופן רצונם ובקשתם היה נראה בעליל… שלא היה יוצא מהשליחות טוב… וא”כ למה לא עכב ה’ את משה מלשלוח אותם… ונראה לבאר, שהתורה מלמדת אותנו ש… לפעמים לא ניתנה האפשרות למנוע את הציבור או היחיד מלעשות איזה מעשה, אף שמורגש החסרון בו, מאחר שאפשר להרגיש בעליל שלא יקבלו את התוכחה מאיזה טעם שיהיה. ואם יעכבם יתכן שיועיל להיפך. ולכן מדרכי החינוך הוא, שלא למנוע ממנו ביצוע הדבר עד שיכירו מעצמם את טעותם. ועל זה נאמר (יבמות סה:) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע כך מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. לפי זה יבואר היטב למה לא עכב ה’ את שילוח המרגלים. שהרי עצם שילוח מרגלים דבר רגיל וטבעי הוא… אולם מאופן תביעתם… מוכח שתביעתם נבעה משורש רע וממקור מושחת, אשר מחמתה באמת צריכים למנוע שילוח המרגלים. כי התוצאות לא יהיו טובות, ויגרם נזק רב על ידי שליחותם. אולם מכיון שכולם לא היו במדרגה להבין תוכו של הענין, לא עכב השם יתברך שילוח המרגלים. כי אם יאסור עליהם, וימנע אותם, יעשה עליהם רושם רע ויאמרו כמו שכתוב במדרש (במדבר רבה טז:ז): “אמר הקב”ה אם מעכב אני עליהם הם אומרים על שאינה טובה לא הראה אותה לנו וכו’ “. לכן אמר לו הקב”ה שלח לך לדעתך, לרצונך: היות שדעתם ורצונם על כך, לא יבינו בכלל סבת ההתעכבות, ולכן אין למנוע שילוח המרגלים, עד שיכירו בני ישראל בעצמם את טעותם. ככה רואים אנו גם בהנהגת והנהלת הישיבה. לפעמים מבקשים ושואלים רשות על דברים … שאין ראויים לעשותם… אלא שלא ניתן להאמר, מאחר שעדיין לא הגיעו החניכים להבין למה רוצים שימנעו ממנה. [ואולי יש להוסיף שבגלל חוסר הבנתם יש לחשוש שיגרם נזק ליחסים בין הרב והתלמיד]…. לפעמים ניתן להתיר לאדם לנהוג בגדר “בדרך שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו”, מאחר שע”י מכשולו יבין עוותתו, וישכיל להיטיב ולתקן דרכו…. דרכי החינוך מסובכים הם, ואינם כמסמרות נטועים. שונים הם הדרכים והאמצעים אשר יש לנקוט בזמנים מן הזמנים…
  178. ספר דרש משה (רבי משה פיינשטיין עמ’ קכג’) שמסביר את הטעות של קורח (שסבר דמשום דהטעם של חוטי תכלת בציצית הוא שהוא דומה לרקיע [חולין פט.] וא”כ טלית שכולו תכלת צריך להיות פטור מציצית) – “וזהו הטעם דלזכור מבגד שכולו תכלת אינו תועלת כ”כ, אלא דוקא מלמוד מעט מעט מחוט אחד של תכלת שדומה לים במדרגות מדרגות יבין ויאמין באמת ובתמים, ולא מהבנה גדולה פתאם בלי עמל בלמוד”.
  179. בספר שיעורי דעת זקני רבי יוסף יהודה ליב בלאך כרך א’ ח”ב שעור א’ “נשמת התורה” – הובא גם בהגדת גדולי תנועת המוסר עמ’ 66) [שואל למה בסדר פסח משתמשים בסימנים “קלים” כמו הסבה ומרור וכו’]. מדוע… אין עורכים משתה רבתי בשירים ובנאומים ובמסכת חזיון ומחזה היסטורי רב רושם…? וזה עוררני לחידוש גדול, והוא ההיפך מכפי שרגילים לחשוב… הדברים הגדולים והרשמים הכבירים, שבשעת מעשה דומה -שהותירו את רישומם והביאו להתפעלות והתרגשות מרובה, ודוקא מחמת רושם עז זה, אינם מגיעים ואינם חודרים לכוחות היותר עליונים ודקים ששם באמת צריך להגיע.

    ]Elsewhere, I have reported on research that revealed that the larger the extrinsic rewards given to children for engaging in a task the less intrinsic motivation will remain for the task, even when the children entered the testing situation with a high level of intrinsic motivation for that task![ [See Parshas Vayishlach].

  180. שיחות מוסר” (רבי חיים שמאולביץ, מאמר פ’) אמנם “ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים (מכילתא)” – אך היא נשארה שפחה – “משום שכל הכרתה העילאית לא באה לה על ידי יגיעה ועמל אלא מתנה מן השמים”.
  181. בספר “אור ישראל” (רבי ישראל סלנטר, איגרת י’): אבות דרבי נתן פרק ו: … מה היה תחילתו של ר’ עקיבא. אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לו המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים (איוב יד:יט). מיד היה רבי עקיבא דן ק”ו בעצמו מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשין כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם מיד חזר ללמוד תורה כו’ ע”ש. כי רבי עקיבא בתחלת לימודו, באין רושם מוצאת אצלו [הרגיש שהתורה אינה עושה רושם עליו] אמר נואש לנפשו, והראו לו סתירת הדבר, משפיכת המים על האבן, אשר לא יראה מאומה השתנות בהאבן ועם כל זה המחקרים בשכלם גוזרים כי נעשה רושם נעלם מהרגש אנושי, היא הסיבה לחקיקת האבן, מריבוי המים ברבות הימים, מהתקבצות הרשימות הבלי נרגשות.
  182. ושם בעיונים מאת רבי ראובן לויכטר על ספר אור ישראל (בפירוש השני), וז”ל: מוסר צריך לפעול בצורה סמויה דווקא: האדם רוצה להשתנות באמת, מהי הדרך לאותו שינוי? דווקא על ידי הרשימות הנעלמות ניתן לשנות את האדם בצורה אמיתית … תמיהתו של ר”ע היתה: מי עשה חור כזה שהוא עגול לגמרי, בלי שום שבירה והרס כלל. האם זה היה כאן מאז ומתמיד? … [אלא] כאשר רוצים לעשות חור טבעי באבן, צריכים לעשות על ידי רשמים נעלמים – האופן היחידי לעשות חור שלא מורגש האיך נעשה, והוא טבעי לגמרי, הוא אך ורק ע”י רשימות נעלמים של המים, כי אם היו עושים רושם ניכר, השינוי לא היה נראה טבעי כלל…
  183. (חקת יט:ב) זאת חקת התורה: בספר “טעם ודעת” (רבי משה שטרנבך) בא”ד: עוד יש לבאר הלשון חקת התורה. שהרי מסודותיה של פרה אדומה שהיא מטהרת טמאים ומטמאה טהורים. ויש בזה למוד גדול לדרכי העבודה בקיום התורה, שהרי נבדלו בני האדם איש מרעהו באופיים ובתכונות נפשם. וכן במדרגת נשמתם לעבודת השי”ת שונים הם זה מזה. עד כי דרך אחת מדרכי העבודה שהיא רצויה ביותר עבור אדם אחד, לא תועיל היא עצמה אצל רעהו, לפי מצבו ומדריגתו. וע”כ על כל אחד ואחד לבדוק עצמו ולהכיר היטב את תכונותיו ומעלותיו. ועל ידי זה יוכל הוא להתבונן מה חובתו בעולמו, ובאיזה מאופני ודרכי העבודה יבחר לשים בה פעמיו במסלה העולה בית א-ל. ודבר זה נרמז בפרה שאף שאת הטמא היא מטהרת, בכל זאת הטהור לפי מדריגתו נטמא על ידה.
  184. בספר עלי שור (רבי שלמה וולבה, ח”א, עמ’ סה’): … לא נוכל לגשת אל ביאור הענינים מבלי לעמוד על התוצאות החמורות העלולות להוולד מגישה פזיזה לחינוך עצמי פרטי. זה היקר, אשר ביום עמדו על דעתו החליט “לעבוד על עצמו”, וידיעת עצמו לא היתה לו, והנה הוא שמע פעם על עצות של “צום דברים” לתקון לשון הרע, על התבודדות הדרושה לעבודת ה’, והלך ואמר אעשה כן גם אני – את עצמו הרוחני הוא מסכן! אולי פרט זה שנקט בו מגביר יותר את נטיותיו השליליות, אשר דוקא אותן היה צריך לעקור בראשונה! הנוטה בטבעו לעצבות ויאוש, למשל, ויעלה על דעתו להתרגל בהכנעה, הרי ימית בקרבו את הזיק האחרון של שמחת חיים ויבטל את הידיעה הקלושה ממעלותיו – כי כך הוא יבין “הכנעה”, – והנה ישקע עוד יותר בעצבון רוחו. לכן אין לקחת בשום אופן מכל הבא אל היד כדי “לעבוד על עצמו” [לפני שיכיר את עמו]. [ראה משנת רבי אהרן מאמרים ושיחות מוסר ח”א, עמ’ רכה’, וספר “מחנך לדורות” (רבי א.א. דסלר) ח”ב עמ’ 260 בהערה.]
  185. הגמ’ בסנהדרין (קט:) מתארת את אחד ממנהגיהם האכזריים של אנשי סדום: כשהגיע אורח לעיר, היו מלינים אותו על מיטה שנועדה לאורחים. אם המיטה הייתה קצרה על מידותיו של האורח היו מקצצים את רגליו, ואם מידות גופו היו קטנות מן המיטה, היו מותחים בכוח את איבריו עד שיתאימו אליה.
  186. מתנת חיים (רבי מתתיהו סלומון, “מוצאי יום כיפור”, עמ’ ו-ז): כתב הרמ”א (סי’ תרכ”ד סעיף ה’) ואוכלים ושמחים במוצאי יוה”כ דהוי קצת יו”ט. וביאר שם המשנה ברורה (ס”ק ט”ו) דהוי קצת יו”ט. כדאיתא במדרש דבת קול יוצאה במוצאי יוה”כ ואומרת לך אכול בשמחה לחמך [ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה אלקים את מעשיך], עכ”ל.

    והנה … נשאל מרן הגרי”ז זצ”ל דמפני מה צריך לבת קול, דפשיטא דאחר שעמד האדם כל היום בתשובה ובתענית יהא שרוי בשמחה…. אלא התירוץ הוא [אומר המשגיח] דיש לנו יצר הרע המכיר בגודל ערכה של שמחה זו, ורצונו לבטלה ממנו כדי ליתן לנו רפיון בעבודתנו, ולכן הוא בא ומעורר ספקות בלבנו לחשוב למה יש לי לשמוח, מי יימר שעשיתי תשובה באמת, ומי יימר שהתפללתי כראוי, ומהיכא תיתי שזכיתי לכפרת עוונות.

    וכדי להבין גודל מעלת התשובה אף כשאינה שלימה עם כל פרטיה נעתיק מדברי רבינו בחיי בספרו כד הקמח (אות ו’ ודוי) וז”ל, ידוע כי הוידוי מצות עשה שבתורה שנאמר איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה’ (וגו’) והתודו את חטאתם אשר עשו, וענין הוידוי הוא שיתודה להקב”ה חטאתי לפניך. ודרשו ז”ל כיון שחטא אדם והתוודה ואמר חטאתי שוב אין מלאך רשאי ליגע בו שנאמר (בלק כב:לד) ויאמר בלעם אל מלאך ה’ חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך, עכ”ל. והנה מן הסתם יש לשער שהוידוי של בלעם לא היה עם כל המדריגות שמנה רבינו יונה בשערי תשובה, ומ”מ חזינן דנחשב לתשובה עד שהועיל להגן בעדו שלא יגע בו המלאך, וא”כ כ”ש אנו שעמדנו כל היום בתפלה ובתשובה וכל אחד הגיע לאיזה מדריגה של תשובה, ודאי דהועילה לו וזכה על ידה לכפרת עוונות, וכל משהו שזכה לה הוא נצחיות וראוי לנו לשמוח הרבה בה.

    (דף ט) במוצאי יוה”כ עלינו להתבונן בזה, ולשמוח במה שזכינו ביום הקדוש, ואף אם אנו יודעים בעצמנו שלא נהיה לעולם על מדריגה זו, אבל עלינו לדעת שמה שזכינו לעשות בעבודת יוה”כ לא נפסיד וישאר לנו לעולם, וראוי לנו לשמוח בבנינים אלו בכל אופן.

  187. בספר “שר התורה” (על גאב”ד טשעבין עמ’ 380): הרה”ק בעל “דגל מחנה אפרים” כותב: דרשו חז”ל נדה לא. [על הפסוק “מה טוב אהליך יעקב משכנתיך ישראל”] “ראה שאין פתחיהם מכוונים זה כנגד זה, לפיכך לא יכול היה לקללם”, שכשראה בלעם שהקב”ה דורש מיהודי לפתוח פתח כפתחו של מחט, והקב”ה יפתח לו כפתחו של אולם [דהיינו שפתחיהם של ישראל ופתחו של הקב”ה כביכול אין מכוונים זה כנגד זה], לכן לא יכל לקללם, כי ראה עד כמה הם חביבים אצל הקב”ה.
  188. בספר גבעת שאול (רבי שאול בראך, סי’ רם’): הנני נותן לו את בריתי שלום, מקשים הא אמרו [גיטין ח:ט] כוהנים קפדנין הן דכתיב [הושע ד:ד] ועמך כמריבי כהן. וי״ל דכתיב )קדושים יט:יז) לא תשנא את אחיך בלבבך: ואדרבה אם חושב שחבירו עשה לו רעה ידבר עמו ויוכיחנו למה עשית כן. והרבה פעמים מתנצל חבירו ורואה שטעה בו שחבירו לא ביקש רעתו. וגם אם באמת עשה לו רעה יתחרט בו ויפייסנו עד שעושים שלום. אבל אם נוטר שנאה בלבו ואינו מוכיחו, לעולם לא יעשו שלום. ואתי שפיר שעל ידי זה שהם מריבים כדכתיב ועמך כמריבי כהן על ידי זה באים לשלום ואין כאן סתירה.
  189. הרמב”ן מפרש “תוכחה” מלשון ויכוח.
  190. רמב”ן: (קדושים יט:יז) לא תשנא את אחיך בלבבך – בעבור שדרך השונאים לכסות את שנאתם בלבם כמו שאמר (משלי כו:כד) בשפתיו ינכר שונא [ובקרבו ישית מרמה]… ויאמר הכתוב, אל תשנא את אחיך בלבבך בעשותו לך שלא כרצונך, אבל תוכיחנו מדוע ככה עשית עמדי, ולא תשא עליו חטא לכסות שנאתו בלבך ולא תגיד לו, כי בהוכיחך אותו יתנצל לך, או ישוב ויתודה על חטאו ותכפר לו… [עיין שם בהמשך].
  191. ובספר העמק דבר לא תשנא וגו׳. לפי הפשט אזהרות שבזה המקרא קשורים זה בזה וכמש״כ הרמב״ן ז״ל שלא ינטור אשם בלב אלא יתוכח עמו אז ולא תשא עליו חטא. כי קרוב שיצדיק עצמו ויוכח שלא כמו שמדמה או להיפך יבקש מחילה. ובב״ר פר’ וירא אי׳ והוכיח אברהם את אבימלך כל אהבה שאין עמה תוכחה אינה אהבה….
  192. בספר לדעת בארץ דרכך (ר’ יהודה גרינולד, ירושלים תשנ”ו, עמ’ 252): דוקא בימי אהבה ורגיעה, המהווים הזדמנות פז לומר דברים עניניים בנחת ובאהבה, אני שותק כדג, פוחד לומר דברי ביקורת, שלא לקלקל את היחסים הטובים, ו”מחכה”… לימים בהם אני עצבני וכועס, אז… אני שופך את כל המטען… (ושם בעמ’ 383-382 בשם רבי שלמה וולבה): “ריבוי שיחה מועיל, ובפרט בשנה הראשונה שהיא שנת ההסתגלות וההתאחדות… עדיפה מריבה הגונה ואמיתית, אשר תביא לקירוב, מאשר יחסים קפואים הנראים כשלום בית”. [וראה גם בספר “עלינו לשבח” (רבי יצחק זילברשטיין) על ספר במדבר (עמ’ פד-פה):]
  193. I discuss this issue at length in my article on “Extreme Giving” available on my website www.DrSorotzkin.com. Feldheim recently (2019) published a great book by Rabbi Yisrael Kleinman, LCSW, “You and Me Equals We: The Counterintuitive Path to a Stable Shalom Bayis” – a comprehensive guide for dealing with this issue.
  194. ספר “מחנך לדורות” ח”ב עמ’ 260 (בהערה): … את הדרך לעקירת מידת הכעס, גילה רבינו [רבי א.א. דסלר] באחד ממאמריו, על פי יסודו של הרמב”ם. הרמב”ם בשמונה פרקים ובריש הלכות דעות, … קבע: “הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה … והיא הדעה שהיא רחוקה משני הקצוות לחוק שווה, … לא יכעס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה [השני] כיוצא בו פעם אחרת”. אבל לאדם שמדותיו מקולקלות ביותר, מייעץ הרמב”ם שאל ילך מתחילה בדרך האמצעית, אלא בדרך קיצונית, כגון: “מי שהוא בעל חמה, לא ירגז כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה עד שתעקר החמה מלבו”! ורק אחר כך יוכל להתנהג בשביל הזהב. מה שיש צורך לעקור כליל את המידות הגרועות ורק לאחר מכן להתנהג בדרך האמצעית – הבהיר רבינו – אינו רק משום שאם לא כן לא יגיע אף פעם לידי המידה הבינונית, אלא דמה שב’שביל הזהב’ מותר לכעוס רק “על דבר גדול כדי שלא יעשה בו פעם אחרת” אינו מעין אותו הכעס של בעל-החמה, ולא כפשרה בין שתי הקצוות, אלא הוא מסוג כעס אחר לגמרי, ולא בא מתוך רתיחת היצרים וליבוי המידות. ואם כן, אם הכעסן – בדרך רפואת מדותיו – יכעס רק על דברים מסוימים, אז גם כעס זו בפסול יסודו, כי הוא מאותו הכעס של הבעל-חמה, ולא זו כוונת הדרך-האמצעית, ולכן אומר הרמב”ם שעליו לעקור כליל את מידת הכעס, ואחר שמידה זו אינה שוכנת בקרבו כמידה רעה, יוכל לכעוס על דברים שמותר לו לכעוס, כי כעס שכזה אינו כמידה גרועה אלא ממקור טהור בא (הנאמן, תשי”ד).

  195. רש”י: “מאת המדינים, ולא מאת המואבים שהמואבים נכנסו לדבר מחמת יראה, שהיו יראים מהם שיהיו שוללים אותם… אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם”.
  196. בספר שָׂם דרך לרבי שמחה זיסל ברוידא: נפלאה מאד מידת חסדו וטובו של הקב”ה במשפטו עם החוטאים, כיצד מהפך ללמד עליהם זכות וסניגוריה. המואבים הם שגרמו לאסון הנורא שבא על כלל ישראל, כאשר הכשילום בבעל פעור, ועל ידי זה מתו במגפה עשרים וארבע אלף איש מישראל (לעיל כה:ט). ובנוסף על כך השמיד הקב”ה את כל הנצמדים לפעור. יתר על כן, המואבים ידעו שלא נשקפת סכנה לעצם קיומם, שהרי ישראל נצטוו “אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה” (דברים ב:ט)…. ונמצא כי חששם של המואבים לא היה לעצם קיומם, אלא פן יבולע לממונם. ואם כל זה, כאשר נצטוו בני ישראל להנקם, נצטוו להנקם רק מהמדינים ולא מהמואבים. וכל כך למה, כי למואבים למרות חומר חטאם היתה סיבה לחטא – “שנכנסו לדבר מחמת יראה”, מה שאין כן המדינים שרק רוע לבבם ורשעותם היו סיבת מעשיהם….
  197. בספר “שיחות לוי” (רבי יעקב יצחק הלוי רודרמן, תשנ”ה) בפר’ נצבים תשל”ה – …בתפילת מוסף דר”ה [בתחילת סדר זכרונות] “אתה זוכר את כל המפעל וגם כל היצור לא נכחד ממך”. וביאר הנחלת דוד בשם רבו הגדול הגר”ח מוולאזין ז”ל: זכירת המפעל היינו המצב של החטא, דיש חטא שהוא יותר חמור מאחר, אע”פ ששניהם אותו המעשה, למשל כמו אכילת חלב אם הוא רעב ואכלו או אם אכלו להכעיס ולתאבון, שהשי”ת זוכר מצב החטא…. ונוסח כל היצור פירוש האיש, מה היה חינוך האדם שעשה את החטא, ולמשל שאין תובעים מאחד שישב בברוקלין כמו לאחר שישב בקעלם (בשעתו) מפני השפעת הסביבה עליו או שאר חינוך האדם. ובהוספות לספר [הובא בסוף ספר “משאת לוי”, תשנ”ח, עמ’ שכז’] מובא על זה “כי הקב”ה דן את האדם לפי כוחותיו שלו והמצב שהוא שרוי בו” . [וראה “אור ישראל, ו’, ח’, ל”א וכלי יקר, פר’ קרח טז:כא].
  198. (חקת כ:ח) ויך את הסלע – אור החיים: פרשה זו רבו עליה כל מפרשי התורה… ו’) הרמב”ם (ח’ פרקים) פירש כי הקפיד ה’ עליו על אשר נתרגז על העדה ומסיבה זו חשבו כי גם ה’ בכעס עמהם אשר לא כן היה. ובספר שָׂם דרך (רבי שמחה זיסל ברוידא, מאמר יב’ עמ’ רעט’) הביא דברי הרמב”ם והוסיף: וביאור דבריו, מאחר ו”גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה” (ברכות ז:), מי לנו “רב” יותר גדול ממשה רבנו … ואם כן משראו בני ישראל שמשה כועס … מיד הבינו … שאם הוא כועס, כנראה הקב”ה כועס עליהם, ואם כן החטא היה במה שכתוצאה מהתנהגותו של משה, הבינו בני ישראל באופן לא נכון את דבר ה’, וטעו לחשוב כאלו הקב”ה כועס עליהם בגלל שביקשו מים…
  199. שם בהמשך דברי השם דרך: ובדומה לכך מצינו בדינם של בני ישראל, כאשר התלוננו במרה וביקשו מים ולחם, אם כי דברו סרה, בכל זאת כיון ששאלו כהוגן לא נתבעו כמו שנתבעו כאשר התלוננו לבקש מותרות, “והתאוו תאוה” (בהעלותך יא:ד)…
  200. See my article “Elul Anxiety” available on my website: www.DrSorotzkin.com.
  201. [עי’ מכתמ”א (ח”ב עמ’ 20) שהביא את הזוהר והסביר “שאלמלא סייע השי”ת לישראל להתעלות למדרגה הגבוהה של ראיית ה’ לבדו, לא היו מתעוררים אל הקדושה כלל, כי בעומק טומאת מצרים היו נשארים אדישים גם לגבי ראיית מלאך“].
  202. עי’ הבינה והברכה עה”ת (מדודי רבי ברוך סורוצקין, עמ’ קנג’) שהביא מהילקוט שמעוני – “בשעה שיצאו ישראל ממצרים עמד השטן לקטרג, עד עכשיו היו אלו עובדי ע”ז ואתה קורע להם את הים? ענה הקב”ה לשטן: שוטה שבעולם, וכי לדעתם עבדוה? והלא לא עבדוה אלא מתוך שעבוד ומתוך טרוף הדעת. ואתה דן שוגג כמזיד ואונס כרצון. ומקשה הבינה והברכה, מה הלשון “שוטה”, הרי זה קושיא ותרוץ? ותירץ לפי האריז”ל בביאור דברי החז”ל – “אני ולא מלאך”, “אין הטעם משום שה’ רצה בעצמו לגאול את ישראל, אלא משום “שטומאת מצרים היתה גדולה כ”כ עד שאפילו מלאך ושרף היו עלולים להתגשם אילו יכנסו לשם”. ולכן השטן הוא שוטה כשתובע מישראל שחטאו בע”ז אחרי שנשתעבדו למצרים כ”כ הרבה שנים.
  203. ספורנו: “אלה מסעי, רצה הא-ל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שהיו ראוים להכנס לארץ”….
  204. בספר חידושי הלב (רבי חנוך הענאך לייבאוויטש): והקשה מו”ר הגאון ר’ דוד לייבאוויטש זצ”ל, למה נחשב להם הדבר לזכות גדולה שבטחו בהשי”ת, הרי הם ראו במצרים נסים גלויים? ולמה נחשבת לזכות גדולה שיצאו “מארץ נושבת למדבר”, הרי הם יצאו מארץ מצרים שנתענו שם בעבודה קשה, למקום שהובטחו לקבל את התורה ולזכות בארץ ישראל? ותירץ הגאון ר’ דוד לייבאוויטש זצ”ל שזה מחסדי השי”ת שהוא הסתכל על עצם מעשה המצוה, שבני ישראל עשו מעשה גדול שכזה, לבטוח בקב”ה וללכת אחריו בארץ לא זרועה, ולא הביט אל המצב והנסיבות שגרמו לכך שהיה הדבר קל לעשותו, כי השי”ת אוהב את ישראל ורוצה להטיב עמהם, ולכן נקודת המבט של השי”ת לזכות את ישראל, ולהרבות שכרם. מכאן נוכל להתבונן וללמוד עד כמה קלה היא הדרך לזכות לעולם הבא, שהרי רצונו של הקב”ה להרבות את זכויותנו ולהיטיב עמנו….
  205. הסבא מסלובודקא [מובא ב”שבת בשבתו” א’ תשרי תשס”ו] – “זכרתי לך חסד נעוריך וכו’ לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה”. הלא רואים מזה עד כמה ירדה התורה לעומק כחות הנפש של האדם וכמה רבו חסדי השי”ת שלא שכח את הצער היותר דק שבעולם את הרושם של שם “המדבר” אשר לכאורה היה “המדבר” להם עונג רוחני אי אפשר לשער…. א”כ איזה “מדבר” הוא הלא זה טיול בגן עדן, מ”מ עם כל זאת מזכיר להם הקב”ה את זכותם לנצח לדורות “לכתך אחרי במדבר” … וזהו חסדי הבורא לזכור צער דק מן הדק!
  206. (נח ז:יג) בעצם היום הזה בא נח וגו’ איתם אל התיבה: רש”י: למדך הכתוב שהיו בני דורו אומרים: אילו רואים אותו נכנס לתיבה אנו שוברין אותה והורגין אותו. אמר הקב”ה: אני מכניסו לעיני כולם ונראה דבר מי יקום.
  207. זקני הג”ר אליהו מאיר בלוך זצ”ל בספרו “פניני דעת”: לכאורה מפליא הדבר מאד, אומר מה המריץ את אנשי דורו של נח לשבור את התיבה, הרי הם לא האמינו שהמבול בוא יבוא? אם כן יש כאן סתירה מיניה וביה: אם הצדק עם נח, מדוע לא ישמעו בקולו וישובו מרשעתם, הרי לשם כך בנה את התיבה במשך מאה ועשרים שנה. וגם אם אין הצדק עמו והמבול לא יבוא, גם אז אין סיבה לשבירת התיבה. מדוע לא יניחו לו להיכנס לתיבה והמבול לא יהיה, ואז ישוב נח משם בבושת פנים והכל ישחקו וילעגו לו. רואים אנו מכאן שבליבו של רשע מתרוצצות שתי מגמות שאכן סותרות אחת את רעותה. מצד אחד מקננת בליבו של הרשע שאינו מאמין, מגמה של מרידה. … מאידך, חבויה בליבם הכרה נסתרת באמת. הכרה זו לא נתנה מנוח לבני דורו של נח, שכן לפיה הלא נח הוא הצדיק והם הרשעים, ותוכחת ה’ וענשו לא יאחרו לבוא. ואם כן, אמרו לעצמם: אנו נטבע והוא יינצל?! לכן סברו לעכבו מלהיכנס לתיבה. כך מגיעים לתוצאה לא עקבית כזו, ויוצאים מעשים הסותרים זה את זה. …. ]ובדומה לזה ראה איכה )ב:כ) “אם יהרג במקדש ה’ כהן ונביא” מפירוש לב אהרן על חומרת העונש על הריגת זכרי’.[
  208. Rav Dessler explains this, in the name of the Maharal, that this means that Hashem withheld the usual assistance that He gives to someone who is facing temptation.

    מכתב מאליהו )ח”ה עמ’ 248): ועל מש”כ רש”י “גזירת המלך היתה” כתב מהר”ל (תפארת ישראל פרק מח) לא שגזר עליהם החטא ממש אלא שהסיר מהם השמירה הראויה לצדיקים ומעצמם באו לידי חטא.

  209. ואמר ר’ יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה. שנאמר (כאן) מי יתן והיה לבכם זה להם ליראה אותי וכו’ (ע”ז ד:). ופירש”י: “לא עשו כו’. כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא היה ראוי להתגבר יצרם עליהם, אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה, שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלוני, אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל, שכפרו ונתקבלו בתשובה….
  210. מכתב מאליהו (שם): אכן כל הענין תמוה, כי הרי מפורשת בתורה מצוות התשובה. וביום הכיפורים כתוב (אחרי מות טז:ל) “כי ביום הזה יטהר אתכם מכל חטאותיכם”, ואם כן איך יטעון החוטא שלא יקבלוהו? ומה היה ההכרח לגזירה משונה כזו; היה צריך לפרש בתורה יותר שלכל חטא אפילו הגרוע ביותר תועיל תשובה? אבל הענין, שבכל התורה כולה, היצה”ר שכנגד כל מצוה ומצוה גלוי הוא ויכול להילחם נגדו. אבל בתשובה – היצה”ר המנגדה הוא כל כך פנימי וטמון, עד שיכול להשתמש גם בכלי זיין של “בת-קול” (כמו שמצאנו גבי אחר) ואפילו הנכנס לפרדס לא יבחין, ויחשוב בבירור גמור שתשובתו לא תועיל ואין ביכולתו לשנות את עצמו כלל. ומשום כך אין עצה לכתוב זאת בתורה כי ה”בת קול” תגיד לו שהכוונה לכל האחרים – אבל לא לו. על כן השער סגור ממש עד שפתחוהו באופן של גזירה משונה כזו. כי עתה הרי הוא רואה שעובדה היא שעל כפירה ממש תשובתם נתקבלה, וזה פתחון פה שאי אפשר בשום אופן להכחישו.
  211. בן איש חי – דרושים עה”ת: קשה, הוה ליה למימר כאשר ייסר אב את בנו? ונראה לי בסיעתא דשמיא, יש אב ממש שילדו, ויש אינו אב ממש. אלא הוא איש דעלמא, ורק גדל את הבן הזה ופרנסו, ולכך נחשב זה בנו, ויש הפרש ביניהם, כי איש דעלמא המיסר את הילד שגדל, שהוא נחשב בנו, אינו מיסרו אלא לטובת הבן, אבל אב ממש, המיסר את בנו, הוא מיסרו לטובת הבן, וגם לטובת עצמו, שאם הבן רע מעללים אז החרפה תהיה לאביו, וכמו שכתוב: “בן מביש ומחפיר” (משלי יט:כו). והנה כאן אצל ישראל כאשר מיסרם הקדוש ברוך הוא ידמו היסורין ליסורין שמיסר איש את בנו שגדלו, שהוא רק לטובת הבן, כי לאיש הזה המגדלו אינו מגיע חרפה, אם זה יצא רע בליעל, דכתיב (איוב לה:ז): “אם צדקת מה תתן לו”, “אם חטאת מה תפעל בו” (שם, ו) [דהיינו שדומה הקב”ה כביכול ל”איש” ולא ל”אב” בכך שאם אדם חוטא הוא מזיק רק לעצמו ולא להקב”ה]. ולא תדמה ליסורי אב את בנו, שיש הנאה וטובה לאב גם כן, וזהו שאמר: “וידעת עם-לבבך, כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלקיך מיסרך”, שאם חטאת, אין נוגע לו חרפת חטאיך אליו, חס-ושלום.
  212. With Hearts Full of Love, ArtScroll, 2009. pp. 39-40.
  213. בספר מכתב מאליהו (רבי אליהו דסלר, ח”ג עמ’ 247):… במעשיו הרעים האדם יוצר מחיצה בינו לבין בוראו, ועל ידי זה מונע מעצמו אור חסדו יתברך. העונש בא לעורר וללמד אותו, לזככו ולטהרו מהחטא. מטרת כל עונשי שמים היא תיקון המעוות, כמאמר הכתוב: כאשר ייסר איש את בנו… אך גם אב ומורה טוב מראה את עצמו לפעמים ככועס ומתנקם, לתועלת בנו ותלמידו.
  214. Cited in With Cords of Love, p. 134
  215. With Hearts Full of Love, ArtScroll, 2009, pp. 45-47.
  216. רמב”ם הל’ סנהדרין (טז:ט) “יתר בדעה וחסר בכח”.
  217. Making Sense of Suffering, ArtScroll, 2002, p. 64, fn.
  218. With Hearts Full of Love Rav Mattisyahu Salomon, Artscroll, 2009, pp. 65-66. This can be true of adults as well: “אור החיים” (במדבר כ:ח): הרמב”ם פירש [למה משה נענש על שהיכה את הסלע] כי הקפיד ה’ עליו על אשר נתרגז על העדה ומסיבה זו חשבו כי גם ה’ בכעס עמהם אשר לא כן היה.
  219. ספר מסילות חיים בחינוך (רבי חיים פרידלנדר, עמ’ 39): אין אנו נגשים לשטח החינוך מעמדת כח של מבוגרים ובגלל זה גם חזקים יותר מהילדים … אלא ע”פ השקפת היהדות, כל כוחם ותוקפם של ההורים הוא בהיותם נציגיו של הבורא יתברך.
  220. As Thomas Cahill observed in his book How the Jews Saved Civilization: Before the people of Israel, ancient humanity pictured their gods as ruthless, vindictive, punishing. No use confessing sorrow to them, because mercy wasn’t a characteristic of those strange gods. Sure, you could try to bribe them or buy them off, but forgiveness? Forget about it!
  221. The comment of the Tosafos there that according to the Midrash, the mother in the story was meturefes b’daata (e.g., insane or suffering from Alzheimer’s disease – see also the Yam Shel Shlomo there) is not cited.
  222. This was written before the American invasion of Iraq and the overthrow of Saddam Hussein.
  223. בספר משנת רבי אהרן (רבי אהרן קוטלר): ופירש רש”י: “לפי שאתם בניו של מקום, ואתם ראויים להיות נאים, ולא גדודים ומקורחים”. ואסרה תורה הקרחה והגדידה, … לפי שאתם בנים למקום, וראויים להיות נאים, והיינו שמלבד שזהו כבוד של מקום. הרי זה גם מצד החשיבות הגדולה שלכם בעצמכם. והנה כשכתבה התורה בנים אתם, אין זה מליצה – אלא בחינת בנים ממש, באותה שייכות ויחס ובאותה איכות של בנים, ומדרגה נוראה כגון זו יש לכל בן ישראל, והיא מחייבת את כללות הנהגתו, שהרי אם חייב אדם מישראל להיות נאה ולא גדוד ומקורח – עאכו”כ שחייב הוא להיות רחוק מפגמים רוחניים וענינים המגונים בעצמותם.
  224. (שם) ובקרא שלאחריו נאמר עוד: “כי עם קדוש אתה וגו’ ובך בחר ה’ להיות לו לעם סגולה וגו'” … ומ”מ בדרך כלל אין האדם מכיר חשיבותו הנוראה הזאת, והוא מכיר את עצמו אך מצד הפחיתות שבו, כי קרוב הוא לזה מצד חומרו והרגלו מקטנותו … “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” (בראשית ח:כא), וממילא הוא פחות ונבזה בעיני עצמו, וע”י כך הוא באמת הולך ומתקטן, וכדוגמת עשיר שאינו יודע בעשרו וממילא אינו משתמש בו, והרי הוא באמת כעני לכל דבר.

    וחייב אדם להתבונן ולהכיר החשיבות הגדולה שיש בו בעצמותו, … וכל כמה שמרבה בהכרה זו כן מתרבית וגדלה בו חשיבותו, וזהו גורם גדול ועיקרי לתיקון המעשים יותר מכל, שהרי מצד הכרת חשיבותו לעולם יחשוב בדעתו אם פעולה כזו ראויה לו והגונה לו, וימנע מכל מעשה ומכל התנהגות שאינה לפי כבוד חשיבותו, שהרי “בנים אתם וגו’ – וראויים להיות נאים”.

  225. (שם) ודבר פשוט הוא שממחשבות כאלו בגדלות נפשו כבן למקום, ומהתבוננות רבה בזה – לא יבוא לידי גאוה כלל, אדרבה, יהיה לו הרגש במדת הענוה, כי עד כמה שאדם מתקרב לרוחניות ולעניני קדושה הוא מתבטל בעיני עצמו, ועיקר הענוה, ההתבטלות מצד כבוד המקום … וההשגות האמתיות הן עיקר הענוה …
  226. With Hearts Full of Love, (ArtScroll 2009) pp. 186-187.
  227. Elsewhere, I elaborate on the emotional and spiritual harm of a perfectionistic attitude. (Three articles on this topic are available at www.DrSorotzkin.com).
  228. מכתב מאליהו (ח”ה עמ’ 33): … אשר כל מי שמקפיד יותר בגאותו, בידוע שהכרת שפלתו בנעלם גדולה יותר ומתגאה כדי לטוח מבחוץ כסוי נאה על תוך בזוי (תסביך נחיתות).

    See my article: “Is self-esteem synonymous with gaavah?” (available at www.DrSorotzkin.com) where I discuss this issue at length.

  229. שם במדרש רבה [הנמלה] אינה חיה אלא ששה חדשים … וכל מאכלה אינה אלא חטה ומחצה והיא הולכת ומכנסת בקיץ כל מה שמוצא חטין ושעורין ועדשים … ולמה היא עושה כן שאמרה שמא יגזור עלי הקדוש ברוך הוא חיים ויהיה לי מוכן לאכול.
  230. ספר חישבתי דרכי (הרב יעקב צבי בוצ’קובסקי, ח”ב עמ’ מג’): למה אדם רוצה להתאמץ בחיים? הרי באופן טבעי האדם הוא עצל. הוא מעדיף לרבוץ בחוסר מעש. מה דוחף אותו להשקיע? דבר אחר: התחושה המתוקה של ההצלחה. אם אדם נהנה כשהוא מצליח – הוא רוצה להתאמץ, כי ההנאה הזו דוחפת אותו לכך. אבל אם גם כשהוא מצליח הוא לא רואה בזה שום סיבה למסיבה, כי אינו מעריך את עצמו ואת מעשיו – אין לו סיבה להמשיך להתאמץ. אם אדם עמל בתורה כל היום, אבל בליבו פנימה הוא מרגיש את עצמו כבלתי מוצלח – הוא עלול להרים ידים, בשלב זה או אחר. אם הוא לא ימתג את עצמו במיתוג גבוה – הוא יתייאש מעצמו.
  231. Psychologists term this reaction “Learned Helplessness.”
  232. רמב”ן פר’ שמות (ב:ב) “ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו” – ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך ראיה לטענה כי טוב הוא. אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל, ולכן נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בענינו, וכאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו חשבה שינצל בתחבולה אחרת ועשתה לו תיבת גומא. ואחותו נצבת מרחוק שלא יכירו בה, לדעת מה יעשה לו. וכל זה סיוע לדברי רבותינו שדרשו כי טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה (סוטה יב.), ולמה שאמרו שהיתה מרים מתנבאת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל (שם): [וראה בספר חידושי הלב שם].
  233. A goy can certainly improve his ways with all the benefits and rewards that come as a consequence, but he can’t undo what he did.
  234. שם משמואל (סאכטשאב) כי תצא, עמ’ קלז’ – סנהדרין פח. “בן סורר ומורה שרצו אביו ואמו למחול לו מוחלין לו”. ויש להבין הלוא אינו נהרג על מה שהמרה נגדם אלא על שם סופו שסופו ללסטם את הבריות. א”כ למה תועיל מחילתם?

    ונראה דהנה יש להתבונן במאמרם ז”ל (שם עב.) הגיעה תורה לסוף דעתו וכו’ – הלוא כמה רשעים גמורים שעשו כל התועבות שבעולם ולבסוף עשו תשובה. ושמא יהיה זה כמותם. הלוא לא ננעלו דרכי תשובה לפני שום אדם…

    אך נראה דהנה איתא במדרש תנחומא [פר’ האזינו סי’ ד’] שתשובה מועלת לישראל ולא לעכו”ם. ונראה דמחמת שישראל הם בני אברהם יצחק ויעקב, שהם בעצם נפשות טהורות וטובות רק שבמקרה נתלכלכו בעבירות, אבל כשעושה תשובה שוב מתעוררת בו הנקודה השרשית האחוזה בשלשלת הקודש עד האבות הקדושים ושופעת בו רוח חיים חדשים ממקור ישראל, ובודאי תתמיד תשובתו וישאר נאמן להשי”ת ותורתו… [כמו שאנו אומרים בתפילת זכה בעיוה”כ: “וקבל תשובתי בתוך תשובת כל עמך ישראל, השבים לפניך בכל לבם, כי גם אני מבני אברהם יצחק ויעקב…”[

  235. הכלל שכל עצמה של תשובה שמועלת היא מפני ההשתלשלות עד האבות. ממילא זה שהוא סורר ומורה נפסק חיבורו מאביו ואמו ושוב אין לו חיבור בשלשלת הקודש, בודאי שלא יעשה תשובה… אבל כשאביו ואמו מוחלין לו הנה הוא עדיין נקשר בשלשלת הקודש, שוב אינו נהרג, שיכול להיות שעוד ישוב בתשובה שלימה…
  236. [ויש להוסיף שעצם זה שההורים אינם רוצים למחול לבנם זה הגורם שהקשר עם האבות נותק, וכן להיפך.] וכן בספר עלי שוּר, (רבי שלמה וולבה, ח”א עמ’ רס’-רסא’): דוקא האבות הם המקשרים את הבנים לתורת אל חי, ודוקא הקשר העמוק בין אבות וילדים הוא הוא המכוון את הילדים אל דרך השם. אי לזאת, חייבים לשמור על הקשר הטבעי הזה לבל יינתק לעולם…. אין לך דבר המקלקל את היחס הלבבי בין אבות לבנים כמו רוב מורא. כשהילדים עוד רכים, על האבות לדאוג ליום שבו יעמדו על דעתם, פן ח”ו מהתקבץ רשמים שליליים, מרוב פחד והטלת אימה בבית – יבעטו בהוריהם וילכו לדרכם!
  237. Families and Faith: How Religion is Passed Down across Generations. (2013) by Vern L. Bengtson.
  238. רש”י: ואמרת לפני ה’ אלקיך – התודה שנתת מעשרותיך: ובמזרחי: פירוש: האי “ואמרת”, לשון וידוי הוא, ולא לשון אמירה בעלמא, … וכן שנינו בספרי: “ואמרת – בכל לשון. לפני ה’ אלהיך – זה וידוי מעשר”.
  239. והקשו המפרשים, למה פרשה זו נקראת “וידוי מעשר” כשלא הוזכר בה כלל חטא, ואדרבה נראה כמתפאר שעשה כל אשר צוה אותו ה’? ותוספות יום טוב (מעשר שני ה:י) הביא להסביר: מתודין – כתב החכם מהר”ר עובדיה ספורנו בפר’ כי תבא שהוידוי על שבחטאינו ובעונות אבותינו הוצרכנו לבער הקדש מן הבית לבלתי תת אותם לבכורות שהיו ראוים לתרומות ומעשרות.
  240. הג”ר חיים מרדכי קטץ, בספרו “באר מחוקק”: דהמתודה ומודה על מה שעשה הן טוב והן מוטב נקרא וידוי. ביאור הדברים, כשם שאפשר להגיע למדרגה רמה ונשאה על ידי תשובה – בהכירו רוע מעללו … ועל ידי וידוי פה מתבטאים רגשי התשובה שלו עוד יותר. כן האדם בעשיית מצוה חשובה של מעשרות – אשר יותר מעשרים אחוז מרכושו אשר רכש ביגיע כפו ורב עמלו נתן לאחרים במצות ה’ … יכול להגיע לידי הכרה בגודלו וחשיבות המצוה ומצווהו. וכשמתודה בפה מבטא את חשיבות המצוה עוד יותר … שהרי עשה “ככל אשר צויתני”.
  241. קונטרס מתנת חיים: ימים נוראים (רבי מתתיהו סלומון, אלול תשע”ט, מערכת התשובה, מצות הוידוי, עמ’ קצה-קצו): כתב הרמב”ם (הל’ תשובה פ”א ה”א) וז”ל, כיצד מתודין, אומר אנא השם חטאתי עויתי פשעתי לפניך, ועשיתי כך וכך, והרי נחמתי ובושתי במעשי, ולעולם איני חוזר לדבר זה, וזהו עיקרו של וידוי, וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח, עכ”ל.

    מבואר בדברי הרמב”ם חידוש גדול באופן קיום מצות הוידוי, והיינו, שאין הוידוי רק לומר שחטאתי, אלא שנכלל בזה נוסח שלם, שאומר ‘והרי נחמתי ובושתי’, שהוא חרטה ובושה, וגם אומר את הקבלה על להבא, באומרו ‘ולעולם איני חוזר לדבר זה’.

    והביאור בזה הוא, דאין הפירוש של המושג ‘וידוי’, שמודה על חטאו, דהיינו אמירה והודאה על האמת שחטאתי, אלא פירושו של וידוי הוא ‘הודעה’, שמודיע לפני הקל את החטא שעשה, ועוד הוא מודיע שעכשיו עשה תשובה על חטא זו, ע”י חרטה על העבר וקבלה על להבא. וראיה לכך מהא דמצינו הלשון בחז”ל “וידוי מעשרות” ואין שם שום הזכרת חטא, אלא מודעה שקיים חובת מעשרות שלו….

    ובזה יובן מה שכתב הרמב”ם בהמשך דבריו ‘וכל המרבה להתודות ומאריך בענין זה הרי זה משובח’, דהנה אם פירוש מצות וידוי הוא הודאה שחטא, מה שייך להיות מרבה להתודות, אטו יש מעלה לחזור ולשנן הרבה פעמים שעשיתי חטא פלוני, אלא היות שפירושו של וידוי הוא, הודעה על התשובה שמקיים, יש ענין שיהיה מאריך לבטא עומק החרטה שיש לו על כל חטא, וגם תוקף הקבלה שלו על להבא, וכל שמרבה ומאריך בענין זה הרי זה משובח…

  242. בספר בכחך עשה (הרב קלמן ויספיש ב”ב תשע”ג, עמ’ קנב’): וזה לשון חובות הלבבות [שער חשבון הנפש פרק א’]: “אבל החשבון עם הנפש הוא: השתדלות האדם בעניני תורתו ועולמו בינו ובין שכלו, כדי שידע בזה מה שיש לו ומה שיש עליו מן החובות”. ופירש ב”פת לחם” “מה שיש לו” היינו המצוות והמעשים טובים שיש לו… ומסכם הרב ויספיש, “חשבון הנפש כולל גם חשבון המעלות”.
  243. רש”י (פס’ יב): ומדרש אגדה, למה נסמכה פרשת אתם נצבים לקללות, לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים, חוץ ממ”ט שבתורת כהנים, הוריקו פניהם ואמרו מי יוכל לעמוד באלו, התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום, הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כלייה והרי אתם קיימים לפניו:
  244. רבי ליב חסמן (מובא בספר פנינים משלחן גבוה): מה ביקש משה בפיוסם, הלא הקללות ניתנו על מנת שימנעו מחטוא, ומה כאן מקום לפיסם שהקללות לא יתבצעו כלל. אלא כיון שכל מטרת הקללות הי’ שייראו, הרי כיון שהוריקו פניהם שוב אין צורך בקללות גופן. זהו שנאמר להלן (כט:יח) [והיה בשמעו את דברי האלה הזאת] “והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי”, כלומר, שאינו ירא מהקללות, לפיכך (פס’ יט) “ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה”, כי הוא אכן ראוי גם לקללות עצמן, אבל מי שכבר ירא מהן, שוב לא יבאו עליו הקללות, לכך פייסם משה.
  245. ספר מגד גבעות עולם (ר’ מ. ז. שורקין, ח”א, עמ’ ל-לא): מספרו של הגר”ח ויסוקער: “מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישוב לביתו” )שופטים כ:ח), ודרשו חז”ל הירא מעבירות שבידו… [וקשה] האם מי שלא יראה… כן ראוי להיות בחיל ה’? אלא הפשט הוא דבודאי כל אחד ירא מעבירות שבידו, אבל תלוי מה עושה לו היראה הזו: אם הוא “ירא ורך הלבב” – הוא נשבר מהעבירות ונהיה רך לבב – אז ילך וישוב לביתו, אבל אם היראה מעבירות דוחפת אותו ללמוד יותר ולעשות מצוות יותר כדי שהעבירות יתבטלו באלף מצוות.. ראוי הוא להיות בחיל ה’.
  246. ספר עטרה למלך (רבי אברהם פאם, עמ’ קעה’) – התשובה המעולה, כפי שמצויירת בשערי תשובה לרבנו יונה ושאר ספרי היראה, היא על דרך “סותר על מנת לבנות”…. הנה הדרך הזה הי’ טוב לדורות הראשונים… אבל לנו חלושי כח מבחינה רוחנית וקלי היאוש, דרך זה רחוק משכר וקרוב להפסד. כמו כלי חרס… כן אנחנו עלולים להתפקע לגמרי ע”י אש הבקורת החריפה. ובמקום שאיפה לתיקון ועלי’ תנחל נפשנו עצבון רוח ומרירות היאוש, ואין לנו מפסיד גדול מזה.
  247. חזון איש (אמונה וביטחון סוף סי’ כו) … ואל יסב אל היאוש – המשחית האכזרי.
  248. זכרון אליהו (עמ’ שכב’ – מאת זקני מוהרה”ג רבי אליהו מאיר בלוך זצוק”ל) – אי-שקט פנימי מביא לפעמים לידי מעשים נתעבים, שהם פועל-יוצא של התלבטות פנימית, של יסורי-מצפון.
  249. The author coined the term “the tyranny of the shoulds.”
  250. הג”ר ברוך סורוצקין (כת”י – הובא בספר עץ הדעת): גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד (יומא פו.), יכול האדם להתרומם משאול תחתית עד כסא הכבוד. אבל זהו לאחר שעשה הצעד הא’ בכיוון כסא הכבוד אז יכול להתרומם מדרגה לדרגה. הקושי הוא בצעד הא’, וזה יכול להיות רק ע”י שיבין כי כשלת בעוניך יבין שהדרך עד עכשיו הוא כשלון.

    אבל אפילו הרגשה זו של הכרת גנות החטא אין מספקת להניע אותו לתשובה, רק “קחו עמכם דברים ושובו אל ד’ אמרו אליו כל תשא עוון וקח טוב”. [הושע יד:ג] והיה מבאר תמיד הגרח”מ [קטץ] זצ”ל שנבא לה’ עם הצדדים הטובים שבנו.

    וכפי המבואר בענין תפלה ב”שעורי דעת” זהו לעורר כח זה אצלנו שנמצא בקרבנו הצדדים הטובים, שנראה שיש לנו עוד תקנה להתרומם ולהתגדל ואז כשנבין כי כשלנו בעוונינו, זה יביא אותנו להתחלת דרך התשובה.

  251. הפטורה שלח: ותורידם בחבל בעד החלון כי ביתה בקיר החומה ובחומה היא יושבת (יהושע ב:טו). מעין בית השואבה (רבי שמעון שוואב): עי’ בילקוט שמעוני שם (רמז ט), … דאמר מר אין לך כל שר ונגיד שלא בא אל רחב הזונה,… לסוף חמישים שנה (לחייה) נתגיירה, אמרה לפניו רבש”ע בשלשה חטאתי לפניך בחבל בחלון ובחומה בשלשה מחול לי וכו’ ומה שכר נטלה על כך ר”א אומר זכתה שיצאו ממנה ח’ נביאים וכהנים…. וקשיא דוכי בחבל וחלון וחומה בלבד חטאה רחב? והגם שפרש”י (פסוק טו) שבאותו חבל וחלון היו הנואפים עולים אליה, א”א לפרש דבריו כפשוטם, שהרי מאחר שהיתה זונה ארבעים שנה הנה כל זונה מלאה עזות ופריצות, ואיפכא מסתברא שהנואפים היו נכנסים מפתח ביתה, וא”כ למה אמרה בשלשה חטאתי וכו’, וכי לא עברה עבירות יותר חמורות וגסות להתחרט בהן מה”חבל” וה”חלון” ו”החומה”?

    אלא שוידויה של רחב מלמדנו יסוד חשוב בעבודת התשובה, והוא שהתשובה צומחת תמיד דוקא מחלק הצלם אלקים הנשאר שלם בהאדם, ולא מחלקי רוחו שנשחתו ונטמאו ע”י חטאיו. ואם היו נואפים שעלו לה לרחב דרך חבל חלון וחומה היינו משום שאחר רוב פרסומה בפרט, ואוירא דזנות בכלל, ששלטה בארץ כנען, מ”מ נשארו קצת אנשים עם רגשי בושה שלא יכלו ליכנס לרחב דרך פתחה לפני עם ועדה, והיא גם היא חששה לכבודם ולרגשי בושה ואשמה שלהם והכינה בשבילם דרך ליכנס אליה בחשאי. והחבל חלון וחומה שלה העידו על נקודה של צלם אלקים שנשאר אצלה אחרי חיים ארוכים של פריצות, ותשובתה (וגירותה) צמחה דוקא מחלק העדין והאלקי שבה, מקום אשר בה הרגישה עדיין בבזיון העבירה. לכן אמרה בשלשה חטאתי לפניך בחבל בחלון ובחומה וכו’.

  252. [שם] וה”ה והיא המדה בתשובת כל יחיד ויחיד, שהתשובה מתחלת להפתח תמיד מן הצלם אלקים של האדם, ו”אלקי נשמה שנתת בי” היא היא הפתח תקוה לכל דופק בתשובה. ואולי זהו הפירוש במשנה (אבות פ”ב) אל תהי רשע בפני עצמך, כי כל זמן שהאדם מתחיל להתבונן ברשעתו והשחתתו לא יעשה תשובה, ורק מחמת הרגשת הצלם אלקים שלו מסוגל האדם לשוב. ומצינו שמתחילין י’ ימי תשובה בראש השנה בלי זכר של וידוי, וביוה”כ הרי מתוודים כל היום, ומאי שנא ר”ה מיוה”כ? אלא שהיא כהנ”ל, שהתשובה מתחלת מרגשי הכבוד של צלם אלקים שבו, כל אחד ואחד באשר הוא אדם, ולא מרגשי ההשחתה והטומאה של עונותיו, ומקודם יוה”כ צריכים ר”ה, יום בריאת אדם הראשון, להשריש בהחוזר בתשובה הכרת מהותו בתורת אדם – צלם אלקים – הממליך מלכו של עולם עליו.
  253. בספר פנינים משולחן גבוה (פר’ האזינו): מקשה בנפש החיים (ש”א פ”יב וש”ב פ”ח) …הלא אפילו אדם איש חסד מתנהג במדת ותרנות ומה הפסול לומר כך על הקב”ה? ותירץ – … יסוד מוסד הוא בענין עונשי שמים, שבאמת אין זה כעונש ונקמה על התנהגותו, רק שהחטא עצמו הוא ענשו. כי מעת הבריאה קבע הקב”ה שכל סדרי הנהגת העולמות יהיו תלויים במעשי האדם… ואם חטא הרי הזיק ופגע בשורשו העליון, וממילא יושפעו עליו מלמעלה אותם כוחות הטומאה אשר הגביר במעשיו. ואילו על ידי תשובה… שוב תגיע אליו ההשפעה הטובה מלמעלה, כיון שכך, מה מקום יש כאן לותרנות, הלא המציאות היא אשר קובעת את ההנהגה אליו, על פי מעשיו. כמו שאם יאכל אדם מאכל שבטבעו מזיק לגופו… בעצמו התחייב בנפשו. כך מעשה האדם הטובים או הרעים, הם כמאכל ומזון עבורו, להטיב עמו או להרע לו, ומה שייך בזה ותרנות?
  254. וכעין זה שואל הדבר אברהם [הובא שם בספר פמש”ג] והא כמה וכמה פסוקים מצינו בתורה לאמר, שהקב”ה רב חסד, מוחל וסולח… [וכן בפיוט “וכל מאמינים” – “הסובל ומעלים עין מסוררים”]? אמנם, חילוק גדול יש בין ויתור לנתינה ומחילה. כי דבר הניתן במתנה, יש לו חשיבות בעיני הנותן… וכן הוא ענין הסליחה ומחילה, שמעשה העבירה אכן חמור הוא בעיני המוחל, אלא שהוא מעביר על מדותיו ומוחל. מה שאין כן ויתור משמעו, שאין לדבר ההוא כל חשיבות בעיני המותר… מעתה מובן מדוע “כל האומר הקב”ה ותרן, יוותרו חייו”. כי הוא מאנשי הכת האומרים, כי הקב”ה רם ונישא יושב בשמים, ואינו משגיח ומתעניין במעשי בני אדם השפלים… שאין החטאים חשובים כלל בעיניו…
  255. בספר שפתי חיים (רבי חיים פרידלנדר, מועדים א’, עמ’ ק’ הערה 4): כל האומר הקב”ה וותרן הוא יותרו חייו (ב”ק נ.) … אדם האומר שהקב”ה מוותר בדין, דעה זו נובעת מחוסר הכרה בתועלת הדין, ומהסתכלות על העולם בצורה שטחית…
  256. בספר מכתב מאליהו (רבי אליהו דסלר, ח”ג עמ’ 247):… במעשיו הרעים האדם יוצר מחיצה בינו לבין בוראו, ועל ידי זה מונע מעצמו אור חסדו יתברך. העונש בא לעורר וללמד אותו, לזככו ולטהרו מהחטא. מטרת כל עונשי שמים היא תיקון המעוות…
  257. ספר חידושי הלב (רבי חנוך הענאך לייבאוויטש): כתוב במדרש (תנחומא פר’ ואתחנן סימן ו): “באו ואמרו למשה הגיע שעה שאתה נפטר מן העולם, אמר להם המתינו לי עד שאברך את ישראל שלא מצאו ממני קורת רוח בעולם מפני אזהרות ותוכחות שהייתי מוכיח”. ביאור דברי המדרש, שחשש משה שבנ”י ילמדו בטעות, מזה שהרבה להזהירם ולהוכיחם על רוע מעשיהם, שמשה כועס עליהם ואינו אוהבם. לכן בירך אותם משה ברגע האחרון שבחייו, כדי להוכיח לכולם שהוא אוהבם. ועל כרחך צ”ל שאפילו אם משה לא היה מברכם, לא היו טועים בנ”י שמשה כועס עליהם מאד, ואינו אוהבם כלל…אלא שלולי היה מברכם היו טועים בני ישראל שמעורב בתוך אהבתו של משה איזה דקות קורטב של כעס … [לכן ברך אותם] כדי להראות לישראל שהוא אוהב את כולם בלב שלם….
  258. [שם] והדברים תמוהים, וכי זה הדבר החשוב ביותר, שהיה למשה לעשות ברגעים האחרונים שבחייו. הרי בודאי היה בידו של משה לעשות אז הרבה דברים העומדים ברומו של עולם, ואם לא עכשיו אימתי. ולמה בזבז משה את הרגעים האחרונים שבחייו כדי ללמד את ישראל שאיננו כועס עליהם איזה דקות זעירה של כעס?

    וי”ל שתכלית חייו של משה רבינו היתה ללמד את ישראל שידבקו בתורה, ודבקותם של ישראל בתורה מתאימה להכרתם [כלומר, תלוי במידת הכרתם] באהבתו של משה רבם. הרי טבעו של התלמיד לשמוע יותר אל רבו כשהוא יודע שרבו אוהבו. לכן הדבר הנחוץ ביותר למשה לעשות בסוף חייו, הוא להוכיח לישראל שהוא אוהבם בלב שלם, כדי שידבקו ישראל בתורת רבם בלב שלם… ובפרט, על המלמד להראות לתלמידיו שהוא אוהבם, בשעה שהוא מוכיחם. מפני שתלמיד המקבל תוכחה מרבו, עלול לסבור בטעות שאין רבו אוהבו…

  259. ובספר שמושה של תורה (עמ’ רמח’) מביא שמרן הגרא”מ שך אמר בשם רבי איסר זלמן מלצר – כל כובד המשקל שבחינוך מונח בגישה של הרב אל התלמיד… על המחנך להתאמץ למצוא את הדרך, את הפשרה המתאימה, כדי להתאהב על התלמיד.
  260. ועי’ בספר “מנחת נתן” (הרב נתן חיים אינפלד, ב”ב תשס”ז) בקונטרס הנפלא “חנוך לנער” בעמ’ רי’ – במכתב מאת רבי שלמה וולבה – “יסוד ההצלחה בכל חינוך הוא שהמחנך יאהב את המחונכים באהבה אמיתית שהמחונכים מרגישים בה… לצערנו לא כל המחנכים מתנהלים לפי כלל זה, וזה גורם להרבה מחונכים נזק נורא” ובעמ’ רכא’ מהחזון איש “יש לגלות אהבה וחיבה לתלמידים… רק כך אפשר להשפיע עליהם תורה ויר”ש”.
  261. Headlines podcast 179, 2/29/20
  262. They subsequently discovered the real thief, but Joel never received an apology.